גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 ראוי להיחשב כאירוע עולמי. ראשית, מפני שהיהודים התפזרו בחלקים גדולים של העולם מטורקיה ומזרח אירופה ועד צפון אפריקה והשפיעו על מהלך ההיסטוריה המקומית בכל מקום שאליו הגיעו, אך יותר מכך - מפני שהגירוש סימן את תחילת שקיעתה של האימפריה הספרדית ולכך הייתה השפעה עצומה על ההיסטוריה הכלל עולמית.
מי הרוויח מגירוש היהודים מספרד?
התפיסה הרווחת היא שגירוש ספרד נבע מקנאות קתולית של המלכה איזבלה ובעלה המלך פרדיננד כנגד הכופרים היהודים שאחראים למותו של ישו.
אך תפיסה זו איננה מסתדרת עם ההיגיון הפוליטי הפשוט שכן המלך והמלכה למעשה גירשו מספרד את רובה של השכבה המשכילה של האוכלוסייה, השכבה העשירה - זו שעסקה במסחר, במשפטים, ברפואה. ללא שכבה בורגנית זו המדינה הספרדית נותרה בעיקר עם השכבה החקלאית הענייה, ועם שכבת המנגנון הקתולי - כמרים ובישופים שאינם תורמים דבר לכלכלה ולמסחר המקומי.
מבחינה זו הגירוש הוא בניגוד מוחלט לאינטרס של כל חצר מלכותית באשר היא, בוודאי באימפריה עצומה כמו זו של הכתר הספרדי.
בשנת 1973 פרסם ההיסטוריון היהודי - אמריקני סטפן הליצ'ר (Stephen haliczer) במגזין American historical review מחקר ששינה לחלוטין את ההשקפה על הגורמים והמניעים האמיתיים שהביאו לגירוש ספרד.
תיאורה חדשה על הגורמים האמיתיים לגירוש
ננסה לעקוב אחר השתלשלות העניינים באימפריה הספרדית כדי להבין מי יכול היה לעמוד מאחורי הגירוש ומי היה עשוי להרוויח מממנו, על פי הצעתו של הליצ'ר.
קודם כל, נחזור להתחלה:
ב- 30 למרץ 1492 יצא מתחת לידם של פרדיננד השני מלך אראגון (Fernando de Aragón) והמלכה איזבלה הראשונה (Isabel I de Castilla) צו מלכותי המורה לכל היהודים בתחומי ספרד שעליהם לעזוב את הממלכה בתוך שלושה חודשים. ההסבר הרשמי, על פי הצו – המגע בין יהודים לנוצרים מביא לנטישת הדת הנוצרית ולהמרת דת אצל חלקים מהאוכלוסייה הנוצרית.
בשלב זה יש לשאול - האם באמת הייתה תופעה של נטישת הדת הנוצרית? האם בכלל הייתה המרת דת מנצרות ליהדות בתקופה הזו? או שאולי ההסבר הפורמלי שפורט בצו המלכותי איננו אמיתי, והוא רק כסות למניע נסתר?
כמאה שנה לפני כן, בשנת 1391 שטף גל אנטישמי את ספרד. קהילות יהודיות רבות נפגעו, רבים הומתו ונטבחו, אבל אפילו גל פרעות קשה זה לא הביא לגירוש כלל היהודים מספרד. אם כן, מה השתנה ב-1492? מה גרם לגירוש הפתאומי של היהודים?
מצב הממלכה בימיהם של פרדיננד ואיזבלה
בשנים שלפני תקופתם של פרדיננד ואיזבלה, כוחו של השלטון המלכותי הספרדי בתוך גבולות ספרד היה מוגבל.
בערים הגדולות התקיים שלטון מקומי חזק של האוליגרכיה המקומית העשירה. במרחבים הכפריים והחקלאיים שלטו אצילים מקומיים שהרשו לעצמם פעמים רבות לא לציית לצווים המלכותיים בנושא תשלומי מיסים או אספקת כוח אדם לצבא האימפריה.
תקופת מלכותם של פרדיננד ואיזבלה הצטיינה בחיזוק השלטון המרכזי, המלכותי, הבירוקרטי, על חשבון מרכזי השלטון הכפריים והעירוניים. בכל איזור, בכל עיר או מרכז כפרי משמעותי חיו ופעלו נציגים של חצר המלוכה שדאגו ליישם את הצווים המלכותיים ולדווח לחצר המלכות הספרדית על כל הפרה של פקודות המלך.
אבל, יחד עם זאת, המלך והמלכה היו חייבים לפעול בתבונה פוליטית רבה כדי לשמור על שיתוף פעולה והסכמה עם הבורגנות העירונית האוליגרכית כיוון שמירב הכוח הפיננסי, האינטלקטואלי, האנושי נמצא בערים הגדולות ובלעדיה לא הייתה אפשרות לממן את המסעות לגילוי העולם וגם לא את המלחמות הבלתי פוסקות נגד הכיבוש המוסלמי בדרום ספרד.
רק בתמיכתן הכספית של הערים, יכלו פרדיננד ואיזבלה לנצח את המלחמה נגד פורטוגל ואת המלחמה נגד המוסלמים בגרנדה.
היהודים החדשים בספרד בדור שלפני הגירוש
אחד ההבדלים המרכזיים בין החברה הספרדית לבין החברה בשאר מדינות אירופה הוא שבספרד - מנהיגי הערים הספרדיות, השכבה החזקה, המשכילה והעשירה ביותר בכל עיר - היו מראנוס - יהודים לשעבר שנקרא בפי כל 'נוצרים חדשים'.
אחרי הפרעות של 1391 התנצרו המוני יהודים מן השכבה המשכילה, העשירה, של החברה היהודית. הם התנצרו תחילה בשביל לשרוד ולאחר מכן גם בשביל להתקדם, לצבור השפעה וכוח. עד אמצע המאה ה-15 רוב הבישופים הספרדיים היו ממוצא יהודי. 150 המשפחות האצילות של פורטוגל – כולן היו ממוצא יהודי, כולל השושלת המלכותית שבדמה היה מעורב דם יהודי.
עד סוף המאה ה-15 משקלם של הנוצרים החדשים היה ראשון בחשיבותו במינהלה של ממלכת קסטיליה וממלכת אראגון. שום שכבה אחרת לא יכלה להחליף אותם בתחום המשפט והמינהל.
דוגמאות רבות ליהודים מומרים שהיו בעלי קריירות משגשגות מובאות בספרו של הבישוף לוציאנו סראנו על הנוצרים החדשים, וכך הוא כותב לדוגמא על ר' שלמה הלוי מבורגוס, או בשמו החדש - פבלו דה סנטה מריה:
"הוא ייסד ישיבה בצפון ספרד ונהיה הרב הראשי של בורגוס. לאחר מכן התנצר בשנת 1390 ונהיה לבישוף של קרתגנה ואח"כ לבישוף של בורגוס וגם הוריש את המשרה הזו לבנו הצעיר אלונזו. בנו בכורו – גונזאלו – נהיה הבישוף של הערים סיגוואנצה, אסטוריה ועוד.
הרב לשעבר היה גם חבר מועצת המלך ולאחר שהיה לידידו האישי של האפיפיור בנדיקטוס ה-13 מונה גם לשגריר של האפיפיור."
האוליגרכיה העירונית כולה – בעלת הכסף, הקשרים וההשפעה הייתה כולה יהודית לשעבר, יהודים שהתנצרו – קונברסוס, והם היו האוליגרכים המקומיים בכל עיר ובכל מרכז כפרי. אי אפשר היה להגיע לעיר, לגייס כסף בעיר, לגייס חיילים מן העיר בלי לעבור דרכם. כדי לסבר את האוזן עד כמה הייתה התרומה העירונית למלחמה הכרחית - הערים סיפקו שני שליש (!) של כוחות החי"ר במלחמה.
אם כן, המלחמה הספרדית בפורטוגל וכן המלחמה במוסלמים הייתה תלויה באוליגרכיה העירונית – בכספה, בכישרונות שלה, והיא – האוליגרכיה הזו - הייתה כולה של מראנוס – יהודים מומרים - 'נוצרים חדשים'.
הם - האוליגרכים העירוניים - אותם יהודים לשעבר שהמירו את דתם - ניסו כל הזמן להקטין את כוחו של הקוריחידור - הנציג המקומי מטעם המלך - כדי לשמר את ההשפעה שלהם כשליטים מקומיים.
הקונברסוס והאינקוויזיציה הספרדית
הנוצרים החדשים, שהיו יהודים לשעבר, היו רגישים מאוד ללחץ הנוצרים הישנים, המקוריים.
הנוצרים המקוריים טענו כל העת שלא ייתכן שבכל תפקידי ההנהגה בערים נמצאים נוצרים חדשים. הם טענו שיש לסלק את הנוצרים החדשים (הקונברסוס) מכל תפקיד ממלכתי. הנוצרים החדשים, לכן, הרגישו לחץ גדול להוכיח שהם נוצרים טובים לפחות כמו הנוצרים המקוריים ואפילו יותר מכך.
בשנת 1478 הוקם מוסד חדש בעולם– האינקוויזיציה הספרדית שמטרתה הייתה להילחם בתופעות שוליים בתוך החברה הנוצרית הקתולית. האינקוויזיציה הספרדית לא פעלה בכלל נגד יהודים אלא אך ורק נגד המומרים - הנוצרים החדשים - שנחשדו כל הזמן בכך שהם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר.
ההיסטוריון הליצ'ר כותב כי:
"האינקוויזיציה קיבלה הלשנות בעילום שם. היא סירבה לגלות מי היו העדים שהאשימו את הנאשם ולמעשה מנעה מהנאשם להוכיח את חפותו.
היא יכלה להחרים את רכושו של כל נוצרי חדש שהלשינו עליו, להרוס את הקריירה שלו, להרוס אותו ואת משפחתו וגם להעלות אותו על המוקד."
יחס הקונברסוס לקהילות שלא המירו את דתן
הנוצרים החדשים נמצאו במצב זה בסכנה איומה לכוחם, לרכושם, וגם לחייהם. ובאותן ערים שבהן גרו ושלטו היהודים המומרים, המשיכו לגור גם אחיהם וקרובי משפחתם שנשארו יהודים.
לכן, הנוצרים החדשים נמצאו למעשה כל הזמן בסכנה שימשיכו לקשר אותם אל בני המשפחות שלהם שגרו באותה עיר ובערים הסמוכות שלא התנצרו ובעקבות הקשר ביניהם ימשיכו להאשים אותם שהם לא נוצרים אמיתיים.
כדי להציל את עצמם ולהוכיח עד כמה הם נאמנים לדת הנוצרית היו הנוצרים החדשים שעברו בלב שלם אל הנצרות מלשינים על האנוסים – אותם יהודים שעברו לנצרות רק למראית עין אך בסתר ליבם נשארו נאמנים ליהודים.
הם - היהודים המומרים שהיו נוצרים חדשים - הקריבו את היהודים האנוסים על מזבח האינקוויזיציה הספרדית, כדי להציל את עצמם מאישומי השווא של אותה אינקוויזיציה בדיוק.
בתריסר השנים הראשונות לפעילותה האינקוויזיציה דנה כ-13,000 נוצרים חדשים. ההמון, האנשים הפשוטים שלא רצו באמת להמיר את דתם לנצרות והמשיכו לשמור על יהודתם בסתר, הם אלו שנזרקו לציפורני האינקוויזיציה. לעומתם, האוליגרכיות הצליחו להחזיק מעמד ולעיתים אף למנוע את כניסת האינקוויזיציה לעריהן.
ולאחר שהלשינו על האנוסים ומסרו אותם לידי האינקוויזיציה, פנו הנוצרים החדשים אל עבר היהודים שהאינקוויזיציה כלל לא הייתה מוסמכת לחקור ולהעמיד לדין - היהודים ששמרו על דתם. לפי התיאורה של הליצ'ר, הם - הנוצרים החדשים - הפעילו לחץ מאסיבי על המלך פרדיננד והמלכה איזבלה להיפטר מהיהודים המקוריים הללו, שבגללם המשיכו כל הזמן לחשוד גם בהם עצמם שהם אינם נוצרים כשרים.
מבחינה זו, נוכחותם של הידוים המקוריים בספרד, הייתה סכנה איומה לכוחם, לרכושם ולחייהם של הנוצרים החדשים שהיו במרכזי הכוח והשלטון, ולכן לא נותרה להם ברירה אלא לדרוש את גירושם של היהודים הללו משטח ספרד.
הקונברסוס וגירוש ספרד
כיוון שהמלך פרדיננד והמלכה איזבלה היו חייבים את תמיכתם הפעילה של האוליגרכים העירוניים - הנוצרים החדשים, לא הייתה להם אפשרות להחזיק מעמד מול דרישתם של הנוצרים החדשים לגרש את היהודים מספרד. ללא כספה של האוליגרכיה לא היה סיכוי לנצח את פורטוגל ואת המוסלמים בגרנדה וגם לא לממן את מסעותיו של קולומבוס לגילוי העולם.
לפי תיאורה זו, כפי שמציג אותה פרופ' הליצ'ר, המלך והמלכה לא היו מעוניינים בגירוש, אך נאלצו להסכים לו כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות והמלחמתיות. והידיים שחתמו על צו הגירוש, הם אלו שחתמו למעשה על תחילת שקיעתה של האימפריה הספרדית, שגירשה מתוכה את השכבה המשכילה, העשירה והאינטלקטואלית ביותר שחיה בקירבה אי פעם.
בדור שאחרי הגירוש יקומו מרכזים יהודיים תוססים בטורקיה, בהולנד, במרוקו, באלג'יר, באנגליה ובמדינות נוספות - והן יהוו את חוד החנית של המסחר, של המשפט, של התרבות והעושר בדורות שלאחר מכן.
