הטוענת הראשונה לכתר / על מטילדה מלכת אנגליה

ב-4 ליוני 1141 נערך משתה מפואר בווסטמינסטר כדי לחגוג את הכתרתה הצפויה של מלכת אנגליה הראשונה בזכות עצמה. היא הייתה בתו של הנרי ה-1 ונכדתו של וויליאם הכובש מנורמנדי.

שנים לפני כן, חזר אביה המלך הנרי ה-1 משטחיו הצרפתיים בנורמנדי יחד עם בנו – יורש העצר – וויליאם, בכלי שיט מן הגדולים והמשוכללים שהיו באותם הימים, אך בפתח הנמל התנגשה ספינתו של וויליאם הצעיר בסלע וטבעה בתוך דקות. 
חלפו יומיים לפני שילד מגמגם העז להתקרב אל המלך הנרי ה-1 ולבשר לו על מות בנו היחיד. כעת נותרה מטילדה יורשת העצר החוקית העתידה.

מעולם לפניה לא ניסתה לשבת אישה לבדה על כס המלוכה. כל המלכות עד אותו זמן זכו בכס המלוכה כיוון שנישאו למלך או ליורש עצר. 

אך לא היה די ברשות החוקית למלוך. מטילדה הייתה צריכה להילחם כדי לתפוס את הכתר כפי שנלחם אביה, הנרי ה-1, במשך כל חייו כדי להחזיק במלוכה האנגלית וכפי שלחמו כל מלכי אותה תקופה במשך שנות חייהם.

בני התקופה לא האמינו שאישה יכולה למלוך. למעשה, אפילו למילה האנגלית למלכה – Queen – לא הייתה משמעות של מלכה אלא של 'בת זוגו של המלך', ותו לא. 

הילדה שנועדה למלוך

בגיל 8 החלה כבר מטילדה (Empress Matilda) בקריירה יוצאת הדופן שלה. 
היא נשלחה אל גרמניה כדי להינשא להיינריך ה-5 מלך גרמניה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה ולהביא לעולם בן שיירש בבוא היום את מקומו של אביה. 

היא גדלה והתחנכה בחצר הקיסרית הגרמנית ולכן כשבגרה היו לה הידע, התכונות והנכונות הנפשית לשאת בתפקיד מלכותי.

כשהייתה בת 23 מת לפתע בעלה הקיסר היינריך, ומטילדה חזרה לאנגליה אחרי 16 שנה שבהן נעדרה מארצה. 
אחרי שנים רבות כל כך כאשת הקיסר, היא לא הייתה מוכנה בשום אופן לראות את עצמה כנעדרת יכולות, חסרת כשרון או חסרת אפשרות לשלוט.

אז עשה המלך הנרי ה-1 את הצעד שיאפשר לבתו לרשת את כתר המלכות וב-1 לינואר 1127 השביע את אציליו שבועת נאמנות למטילדה יורשת העצר.

יורש עצר בכל מחיר

הנרי ה-1 שרצה להבטיח את עתיד השושלת, שלח את מטילדה בשנית להינשא כדי לנסות ולהביא נכד לעולם, יורש עצר זכר. 

החתן שנבחר הפעם היה ג'פרי "היפה" מאנז'ו - אציל צרפתי, בעל אדמות רבות מדרום לנורמנדי. ג'פרי היה אציל יפה תואר אשר תואר על ידי בני דורו כאציל היפה ביותר באזור, אבל...הוא היה רק בן 15. 

מראהו היפה והמושך לא סינוור את מטילדה. הוא היה צעיר ממנה ב-11 שנים, שחצן וממעמד חברתי נמוך. היא נישאה לו בחוסר רצון, אך לא וויתרה על מעמדה ועל שאיפותיה ותמיד התעקשה שיכנו אותה – "הקיסרית ובתו של מלך האנגלים". 

שנה בלבד אחרי החתונה, נפרדו בני הזוג. 
אביה כפה עליה להתפייס עם בעלה הטרי, ובשנת 1133 ילדה הנסיכה מטילדה את בנה הראשון - הנרי. שנה אחת בלבד לאחר מכן, ילדה בן שני.

כעת היו למטילדה ולאנגליה כולה שני יורשי עצר צעירים ורכים בשנים, אשר סבם, המלך הנרי ה-1, היה כבר בן 60 ולא נותר לו עוד זמן רב למלוך על אנגליה.

מטילדה וג'פרי "היפה" מאנז'ו

 אצילי אנגליה הבוגדניים

בשנת 1135, בסיומה של תקופה מתוחה בין חבל הארץ הצרפתי-נורמני, ליבשת האנגלית ובראשה הנרי ה-1, החליטה להישאר מטילדה נאמנה לג'פרי בעלה ולהישאר איתו על אדמת נורמנדי.

בנובמבר 1135 חלה הנרי ה-1 במהלך מסע ציד ונפל למשכב שממנו לא יקום.
לפני מותו, הספיק להזכיר לאביריו הנאמנים את השבועה שנשאו להישאר נאמנים לבתו מטילדה. 

כאשר שמעה מטילדה על מות אביה, ידעה שזו ההזדמנות שלה לתפוס את השלטון, אך ימים ספורים לאחר מכן גילתה שהיא בהריון בפעם השלישית, ונאלצה לוותר על מסעה לאנגליה לתפוס את כס השלטון.

בן דודה סטיבן (Stephen, King of England) ראה שהיא איננה שבה אל אדמת אנגליה, והחליט לנצל את ההזדמנות לבצע הפיכה ולתפוס את כס המלכות. 

הוא היה איש רב עוצמה וחייל מצטיין. במהלך בוגדני הוא רכב לווינצ'סטר שם כיהן אחיו כבישוף וארגן את הכתרתו שלו עצמו למלך אנגליה.

בטקס ההכתרה השתתפו האבירים שאך לפני כמה שנים נשבעו נאמנות למטילדה. 

איש לא העז לקרוא תיגר על המלך הטרי שנמשח בשמן קדוש והוכתר בשם האלוהים. איש לא זכר את מטילדה שהייתה יורשת העצר הלגיטימית היחידה. סטיבן היה זקוק לתמיכתם של האצילים רבי העוצמה ובעלי האדמות, והם אכן הביעו בו תמיכה.

סטיבן בן הדוד הבוגדני - מלך אנגליה

המלחמה על הכתר

לאחר שילדה גם את בנה השלישי בנורמנדי, החלו להגיע אל מטילדה ידיעות על כך שבן דודה – סטיבן – חצה את התעלה האנגלית ופתח במסע מלחמה על אדמות נורמנדי בכדי להשיב לעצמו את השליטה גם בחבל צרפתי זה, אך נחל מפלות קשות בקרבות. הייתה זו שעת כושר עבור מטילדה לתבוע מחדש את הכתר שהיה שייך לה.

ההזדמנות הבשילה ביוני 1138 כאשר הדוכס רוברט מגלוסטר הסתכסך עם המלך סטיבן והכריז על תמיכתו החוזרת במטילדה למלוכה האנגלית. 

אדמותיו של הדוכס היו שער חופשי ובטוח אל מעבר לתעלה, אל אדמות אנגליה,  עבור הנסיכה מטילדה. 

היא בחרה לנצל את הפתח הזה ולצאת אל אנגליה לקראת המערכה על כתר המלוכה. לאחר מצור קצר ע"י כוחותיו של המלך סטיבן על טירת ארונדל שבה שהתה מטילדה, הוא נאלץ לאפשר לה לעזוב את הטירה ולרכוב מיד אל טירתו של הדוכס רוברט מגלוסטר.

הכוחות שעמדו לרשותם של מטילדה והדוכס מגלוסטר ניהלו מלחמת גרילה עזה כנגד כוחותיו הגדולים של סטיבן. במשך שנתיים ארוכות ועקובות מדם התנהלה באנגליה מלחמת אזרחים שהותירה אחריה רק אדמות חרוכות וטירות שרופות.

בפברואר 1141 במערכה אכזרית בלינקולן נשבה בקרב המלך סטיבן. עכשיו נותרו הכנסייה והעם המכשול היחיד בדרך לשלטון.

הבישוף הנרי מווינצ'סטר – אחיו של סטיבן השבוי – היה היחיד שלו הייתה הסמכות להכריז על המלכתה של מטילדה. 

ברוב תבונה, היא הציעה לו להתמנות ליועץ הראשון שלה ובתמורה הוא הבטיח לה את תמיכתו ובאפריל 1141 התכנסה מועצה כנסייתית מיוחדת כדי לאשר את החלפת המלך סטיבן – במלכה החדשה מטילדה. 

וכך אמר הבישוף הנרי מווינצ'סטר לחברי המועצה:

"אנחנו בוחרים כגבירה מאנגליה ומנורמנדי את בתו של מלך שהיה משכין שלום, מלך מהולל, מלך עשיר, מלך טוב, שאין מי שישווה לו בימינו, ואנו מבטיחים לה אמונים ותמיכה".

שש שנים ארוכות חיכתה מטילדה לרגע הזה. 
כעת נשאר רק לארגן את טקס משיחתה למלכה, אך לשם כך היה עליה להמשיך להילחם.

כמעט עד הסוף המר

אצילי אנגליה לא אהבו את הרעיון שאישה תעלה לשלטון בזכות עצמה, ללא מלך לצידה. 
היא, מצידה, רצתה להפגין את אותה סמכותיות והחלטיות שראתה בחצרות הקיסרים והמלכים הגברים שהכירה ונהגה כלפיהם בסמכותיות ובנוקשות, אך הם לא יכלו לסבול שאישה תנהג כך כלפיהם. 

כאשר כעסה על נתיניה, תוארה כך ע"י כותבי הכרוניקות של התקופה:

"במבט מפחיד, מצחה מכורכם בזעף, כשכל שריד לעדינותה של אישה נמחה מעל פניה, היא התלקחה בזעם בלתי נסבל...".

המירמור כלפיה הלך וגבר, אך היא הייתה עסוקה כל כך בתכנון טקס ההכתרה עד שלא שמה לב לכך. 

כאשר החלו הפעמונים לצלצל, נפתחו דלתות לונדון לרווחה ואלפי אזרחים חמושים הסתערו על הכנסייה והבריחו ממנה את המלכה בבושה ובפחד. 

הבישוף הנרי מווינצ'סטר הפחדן והבוגדני שוב עבר לצידו של אחיו סטיבן והכריז על תמיכתו בו.
 המלכה רדפה אחריו בראש כוחותיה אך נקלעה למארב, והדוכס רוברט מגלוסטר נפל בשבי בקרב זה.

הפסד בקרב, ניצחון במלחמה

בספטמבר 1142 כוחותיו של סטיבן הטילו מצור על המלכה מטילדה בטירה באוקספורד. אחרי שלושה חודשי מצור החליטה מטילדה לנסות להימלט במהלך נועז ומסוכן. 

היא צירפה אליה שלושה חיילים נאמנים, הם התעטפו בגלימות לבנות שיסוו אותם בשלג, וצעדו ברגל במשך 12 ק"מ עד שמצאו סוסים שלקחו אותם למקום מבטחים. 

כעת הייתה מטילדה חופשיה, אך שוב נותרה ללא כתר המלוכה ברשותה...

היא החליטה לשוב לנורמנדי, אל ילדיה ואל בנה הבכור הנרי, ולהילחם יחד איתו על זכותו שלו – שהייתה לגיטימית וחוקית – להיות היורש של כתר אנגליה.

מטילדה מלכת אנגליה

בסופו של דבר נערך הסכם פשרה אשר במסגרתו סטיבן יישאר בינתיים מלך אנגליה, אך יכיר בהנרי – בנה של מטילדה – כיורשו החוקי היחיד. 

היה זה ניצחונה של מטילדה, אך תמורתו נאלצה לשלם בוויתורה שלה על כתר המלוכה. היא אמנם הפסידה בקרב, אך ניצחה במלחמה באומץ ובתעוזה מדהימים, ובתבונה רבה מאוד.

כאות תודה למעשיה של אמו, הקפיד הנרי (Henry I of England) עד יום מותו לכנות את עצמו "בנה של הקיסרית".

סיפורם של שישה פסחים - מפרוץ המרד הגדול ועד לנפילת מצדה

פסח, 66 לספירה.

הנציב הרומאי האיזורי קסטיוס גאלוס, עולה לרגל יחד עם אחרון מלכי החשמונאים אגריפס השני כדי להשתתף בהקרבת קרבן הפסח. העולים לרגל למקדש מפנים אליו תלונות רבות כנגד הנציב המקומי המושחת והאכזרי גסיוס פלורוס, שהיה כפוף לו.

קסטיוס גאלוס מבטיח לטפל, אבל כמובן לא עושה דבר. הכוהנים בבית המקדש מחליטים להפסיק להעלות בבית המקדש את הקרבן לשלום הקיסר – תחילתו של המרד הגדול.

בהמשך השנה, הסיקריים משתלטים באלימות וברצח על ירושלים. לאחר רצח מנהיגם שלהם (מנחם בן יהודה), הם עוזבים את ירושלים שאליה לא יחזרו עוד. מעתה והלאה יחיו במצדה, בהנהגת מפקדם השני (והאחרון) – אלעזר בן יאיר, עד לנפילתם שם.

***

פסח, 67 לספירה.

עם בוא האביב, מפקד ותיק ומוערך בצבא הרומאי – אספסיאנוס – מתחיל את מסע דיכוי המרד. הוא יוצא מעכו - לשם הגיעו אגריפס השני ואחותו המלכה החשמונאית ברניקי כדי להישבע לו אמונים - ומתחיל בכיבוש והכנעת הגליל.

בחודש תמוז יפרוץ כוח קומנדו בפיקוד טיטוס, בנו של אספניאנוס, את חומת העיר יודפת. לאחר התאבדות כל הלוחמים בעיר ייכנע לרומאים מפקד העיר - יוסף בן מתתיהו – ויהפוך להיסטוריון יוסיפוס פלוויוס.

אגב - בשלב הזה, גם אספסיאנוס עצמו עוד לא מדמיין שבעוד שנתיים וחצי הוא עתיד להתמנות לקיסר האימפריה הרומאית כולה.

***

פסח, 68 לספירה.

שוב אביב. שוב יוצא אספסיאנוס למסע, הפעם מקיסריה, ומכניע את יישובי השרון, מישור החוף והשפלה.

לפני חג הפסח יוצאים הסיקריים ממקום מושבם הקבוע במצדה למסע שוד ורצח, פושטים על עין גדי ורוצחים כ-700 איש. בכל זאת, גם במדבר צריך להתפרנס ממשהו.

בחודש יוני - נירון קיסר מחליט לחסל את עצמו כדי לא לתת לאחרים את העונג הזה. האימפריה הרומאית נכנסת לשנה של תהפוכות ומלחמות אזרחים.

עד סוף הקיץ כובש ומכניע אספסיאנוס מחדש את כל הערבה, בקעת הירדן, חברון והרי יהודה. רק ירושלים נשארת עדיין כמובלעת של מרד.

***

פסח, 69 לספירה.

הר הבית והמקדש מוחזקים ע"י קבוצות קנאים בראשות אלעזר בן שמעון ויוחנן מגוש חלב, שבשורותיהם 20,000 חיילים אדומים שטבחו רבים מתושבי העיר.

שמעון בר גיורא, מפקד קבוצת מורדים עצמאית המורכבת ממורדים יהודים ואדומים יחד, מצליח להיכנס לירושלים בזכות מורדים ממוצא אדומי שנמצאים בתוך העיר ופותחים לפניו את אחד השערים.

בכניסה לעיר טובחים הוא וחייליו בכל מי שמשתייך (לדעתם) לכל אחת מקבוצות המורדים האחרות. הם כובשים חלקים גדולים מירושלים, אבל לא מצליחים לכבוש את הר הבית והמקדש.

במלחמות על השליטה בעיר שורפות קבוצות המורדים את מחסני המזון והתבואה של קבוצות המורדים האחרות, במה שייוודע לימים כשריפת מחסני המזון שהיו צריכים להספיק ל-21 שנה.

זה הזמן שבו מחליט (ומצליח) להתגנב החוצה מהעיר רבן יוחנן בן זכאי, נפגש עם אספסיאנוס מפקד הצבא ומבקש ממנו את יבנה וחכמיה.

בדצמבר מתמנה אספסיאנוס לקיסר האימפריה הרומאית כולה, וממנה את בנו טיטוס למפקד הצבא בארץ יהודה.

***

פסח, 70 לספירה.

העיר מוכת רעב ומלחמה. אלפי מתים יהודים ממלחמות אחים. אלפים אחרים מתים מרעב וממחלות.

בערב פסח – י"ד בניסן – עולה טיטוס בראש שמונים אלף חיילים ומטיל מצור על ירושלים.

בחג הפסח, כאשר שערי הר הבית נפתחים ע"י מנהיגי הקנאים עבור העולים המעטים לרגל, מסתננים לשטח המקדש שמעון בר גיורא ואנשיו ומנסים להשתלט עליו בכח. למרות המצור שכבר הוטל על ירושלים, קבוצות המורדים ממשיכות להילחם אלה באלה.

חמישה חודשים לאחר מכן, נחרבת העיר וחרב המקדש. כיסי מרד אחרונים נשארים בהרודיון, במכוור ובמצדה.

***

פסח, 73 לספירה.

השריד האחרון למרד – מבצר מצדה - נופל בידי הרומאים. תם המרד הגדול.

חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה

נערה יהודייה בשוק העבדים של רומא / פוסט לציון ט' באב

מה מרגישה נערה יהודיה בת 17 שנמכרת לעבדות בארץ זרה?

*

בשנת 1741 נמצאה סמוך לנאפולי שבאיטליה מצבת אבן שהוצבה על קברה של אסתר - שבויית מלחמה יהודיה מחורבן ירושלים בשנת 70 לספירה.  

את המצבה הציב לזכרה טיבריוס - האזרח הרומאי שקנה אותה בשוק העבדים ברומא (כנראה כשהיתה בת 17 לערך) - שגם שחרר אותה מעבדות כדי לשאת אותה לאשה.

גם טיבריוס עצמו היה עבד משוחרר ולכן נשא כשם שני את שם האדון ששחרר אותו (קלאודיוס). זו גם הסיבה שגם לאסתר התווסף שם האדון ששחרר אותה - קלאודיה (כשם קלאודיוס בעליה).

אסתר נפטרה בגיל 25, צעירה ולמודת סבל, נדודים וגעגועים למשפחתה, עירה, ועמה.

וזה נוסח המצבה:

"(פה נקברה) קלאודיה אסתר, שבויה מירושלים. אני טיבריוס קלאודיוס, עבד משוחרר בהתאם לחוק, הצבתי (את המצבה). אני פונה אליכם, לוודא שתדאגו שאף אחד לא יפגע בכתובת שלי. היא חיה 25 שנים ".

מצבתה של אסתר היהודייה שנמכרה לעבדות

המלך שוויתר על הכל למען האהבה / על אדוארד השמיני מלך אנגליה

בשנת 2010 יצא לאקרנים הסרט "נאום המלך" המספר על התמודדותו יוצאת הדופן של מלך אנגליה ג'ורג' השישי עם הגמגום הקשה שלו, בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבל מי היה ג'ורג' השישי?  ואיך הגיע לכס המלוכה? על כל זה, ועוד, בפוסט שלפניכם.

בתקופה שאחרי סיום מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1918-1921 המשיכו בני משפחת המלוכה האנגלית - המלך ג'ורג' החמישי, אישתו מרי מטק, ושני בניהם - דיוויד וברטי, להופיע בציבור ללא הרף.

בניגוד למלך המכהן ג'ורג' החמישי שהיה חסר ברק ומשעמם, היה בנו הבכור ויורש העצר המיועד - דיוויד - בעל מראה אתלטי נוצץ וכריזמה אדירה. הוא משך את כל תשומת הלב הציבורית, ביקר בכל העולם וזכה לכבוד של כוכב הוליוודי עם מראהו הזוהר. בכלי התקשורת הוא כונה נסיך החלומות. 

לעומתו, האח הצעיר, ברטי, היה בעל רגליים עקומות, חסר ביטחון עצמי, בעל תדמית אפורה ומשעממת וסבל מגמגום קשה שהפך כל הופעה ציבורית וכל נאום שלו לעניין מתיש ומתסכל עבור כולם.

המלך ג'ורג' החמישי, המלכה מרי וילדיהם. ברטי ודיוויד עומדים מימין

הכל נשאר במשפחה...גם פרשיות האהבים

מתחת לפני השטח רחשו בין המלך לבין בניו מתחים חריפים. לכל אורך ילדותם נהג המלך ג'ורג' החמישי בריחוק ובניכור אל ילדיו דיוויד וברטי, והתייחס אליהם בבוטות ובגסות. הילדים לא זכו מעולם מאביהם לחום, למילה טובה או לתחושת אהבה, והדבר הלך והפך לגלוי לעין כל ביחסים ביניהם לבינו. גם כאשר החלו להתבגר מערכת היחסים ביניהם לא השתפרה. המלך היה נטפל לפרטים קטנים בהתנהגותם או בהופעתם החיצונית והיה נוזף בהם באופן קבוע על קמטים בבגדיהם או על אופן הגיהוץ של מכנסיהם.

בצעד ראשון של מרד גלוי, החל דיוויד - שהיה יורש העצר והנסיך מוויילס - לנהל רומן סוער עם אישתו של חבר פרלמנט ששמה פרידה דאדלי וורד.

הוא שנא את העבודה המלכותית, את המחויבות הפורמלית ואת הטקסים שנראו לו מגוכחים ומיותרים, וכתב לה:

"בכל יום אני רוצה יותר ויותר לזרוק את העבודה הזו ולהיפטר ממנה. ככל שאני חושב על זה יותר אני נעשה יותר משוכנע שימי המלכים והנסיכים חלפו ושמונרכיות כבר אינן באופנה...". 

הוא שנא את האחוזות המשפחתיות ואת הארמונות המלכותיים. במספר הזדמנויות אמר שיש לו עבודה ארורה והוא הולך ונהיה חולה מן העבודה הזו. 

לעומת זאת...הוא אהב מסיבות בצורה שאינה יודעת שובע ולא פיספס אף הזדמנות להשתתף במסיבות ריקודים שופעות נשים ואלכוהול בסאלונים המפוארים ביותר בלונדון. הוריו כעסו עליו מאוד וטענו שהוא גורר אחריו גם את אחיו הצעיר והמופנם - ברטי - ומוציא אותו לתרבות רעה.

בעקבות תקופה סוערת זו, החל גם ברטי הצעיר ברומן עם שילה לאפבורו האוסטרלית - חברתה הטובה של פרידה דאדלי שהייתה נשואה לבעל אלכוהוליסט. כך יצא ששני הנסיכים יורשי העצר ניהלו שניהם רומנים עם נשים נשואות.

רומן מרובע. שני נסיכים, שתי מאהבות נשואות

כתר אנגליה או פרשיות אהבים?

המלך דרש מברטי הצעיר לסיים את הרומן שהוא מנהל ובתמורה לכך הבטיח למנות אותו לדוכס מיורק. דיוויד שנא את ההתערבות הזו ברומן של ברטי ושילה וכעס על הוריו, אבל ברטי שהיה מופנם וממושמע ממנו בהרבה שם את חובתו לכתר ולאביו לפני אהבתו האישית וניתק את הרומן עם שילה לאפבורו למען בית המלוכה. 

דיוויד לא היה מוכן בשום פנים ואופן לסיים את הרומן עם פרידה דאדלי. במכתב ששלח לה במאי 1920 כתב:

"אם הוד מלכותו חושב שהוא ישנה את דעתי באמצעות הטחת עלבונות בך, הוא עושה את הטעות הגדולה ביותר בחייו הטיפשיים וחסרי התועלת. הוא רק הצליח להרגיז אותי, לגרום לי לתעב אותו ולהתנגד לו לחלוטין. לעולם לא אסלח לו. שילך לכל הרוחות."

במהלך שנת 1921 ברטי הצעיר החל לחזר אחרי נערה שענתה לכל ציפיות אביו - אליזבת בווס ליון, צעירה מושכת וזוהרת, בת לשושלת אנגלית וותיקה. היא נשאה חן בעיני כל משפחת המלוכה, אך מצידה - חששה להיכנס לבית המלוכה כיוון שראתה בו כלוב של זהב וידעה שתצטרך להתמודד עם הקשיים של ברטי.

דיוויד, שהיה יורש העצר הראשון, המשיך לחוש שעמום ותסכול ואמר על עצמו:

"אני בעצם האדם הלא נכון להיות הנסיך מוויילס...."

ככל שחלף הזמן, החליט דיוויד - יורש העצר המיועד - ללכת בדרך עצמאית משל עצמו ולא לפעול על פי המחוייבות המשפחתית והמלכותית.

בשלב זה, התוודה המלך ג'ורג' החמישי בפני ראש ממשלת אנגליה בולדווין שהוא מיואש מבנו הבכור שסירב למלא את חובותיו, לא היה נשוי וכמובן לא הביא לעולם יורש עצר עתידי.

תחילת דרכו של אדוארד השמיני

מעט זמן אחר כך, ב-20 בינואר 1936, הלך לעולמו המלך ג'ורג' החמישי.

כעת התמנה פתאום דיוויד בעל כורחו לתפקיד מלך אנגליה תחת השם אדוארד השמיני (Edward VIII). כל כך לא רצה למלא את התפקיד הזה, עד שכאשר קיבל את הבשורה על מות אביו הוא פרץ בבכי שלא ניתן היה לעצור אותו.

אך נטל המלוכה הוטל כעת על כתפיו, אם ירצה בכך או לא.

רומן אחרון וסופי בהחלט

בשלב זה, הופיעה פתאום בחברתו הקרובה של דיוויד - כעת המלך אדוארד השמיני - אישה בשם ווליס סימפסון - גרושה אמריקנית שנישאה בנישואים שניים לאזרח אנגלי. היא הייתה מעורה בחוגים החברתיים הגבוהים של לונדון ושם הכירה את יורש העצר דיוויד עוד בשנת 1934. 

לפתע היה נראה שדיוויד, כעת המלך הטרי אדוארד השמיני - נשבה בקסמיה לחלוטין. הוא נטש את אהובתו הקודמת פרידה דאדלי (למרות שבעבר סירב לכל הבקשות לעשות זאת) ונראה שוב ושוב בציבור עם ווליס שהייתה עדיין נשואה.

חבריהם הקרובים יעידו לימים שהיא התייחסה אליו בקשיחות ולעיתים אף בזילזול והיה נראה שהיא שולטת לחלוטין בו, ברגשותיו ובמעשיו. במקרה אחד שפרטיו התפרסמו הוא ביקש ממנה אש כדי להצית את הסיגריה שהחזיק בפיו, והיא גרמה לו לפשוט את ידיו קדימה ולהתחנן בתנוחה הדומה לכלב המבקש דבר כלשהו מבעליו.

דיוויד - המלך אדוארד השמיני והמאהבת ווליס סימפסון

הגורמים הקרובים למלך אדוארד השמיני היו מבועתים עד אימה מהיחסים בין המלך הטרי ואהובתו. במקביל, הם החלו להיות מודאגים גם מההשקפות הפוליטיות של בני הזוג. לדברי מי שהיו יועציהם הקרובים, הם לא היו פאשיסטים בעצמם אך הם נמשכו למוקדי כוח פאשיסטים.

עוד ועוד ראיות הצביעו על כך שהקשר בין המלך אדוארד השמיני למנהיג הגרמני היטלר החל להתהדק, וזאת בניגוד מוחלט לניתוק המוחלט מגרמניה שביצע אביו בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הם אירחו בביתם הפרטי אנשים שגורמי הביטחון האנגלים הגדירו כסיכון ביטחוני מדרגה ראשונה. 

באוגוסט 1936 יצאו המלך אדוארד השמיני ואהובתו ווליס סימפסון לשיט בים התיכון. ווליס עמדה להתגרש, אבל אדוארד לא היה יכול כלל להינשא לאישה גרושה, כיוון שכמלך אנגליה הוא היה גם ראש הכנסייה האנגליקנית. שלושה חודשים לאחר מכן, בנובמבר 1936, נודעו כל פרטי סיפור האהבה לעם האנגלי שהיה המום. הם תמכו במלך והעריצו אותו אך עם זאת שנאו וזעמו על ווליס סימפסון. בהפגנות ברחבי אנגליה נשאו שלטים שבהם קראו לגרושה הטרייה סימפסון להוריד את ידיה מן הכתר האנגלי.

דיוויד - כעת המלך אדוארד השמיני - החל להבין שלא תהיה לו ברירה והוא יצטרך לקחת אחריות על ריגשותיו או לוותר על כתר המלכות. הוא היה מלך נערץ והתקבל בכל מקום בכבוד השמור לכוכבים הוליוודיים, אבל כל זה לא היה שווה לו אם לא יוכל לממש את אהבתו לווליס. בסופו של דבר קיבל את ההחלטה היחידה שאיתה היה יכול לחיות -

ב-10 לדצמבר 1936 היה דיוויד, המלך הטרי אדוארד השמיני, למלך הראשון בתולדות אנגליה שוויתר מרצונו החופשי על המלוכה למען אהבתו העמוקה לווליס.

כעת, משהתברר לאחיו הצעיר ברטי שהוא עומד להיות מלך אנגליה הבא בעל כורחו, הוא היה שבור נפשית. שום דבר בחייו הלא-פשוטים לא היה יכול להבין אותו לתפקיד הזה והוא בכה על כתפי אימו במשך שעה ארוכה.

בלית ברירה, הוא הוכתר למלך אנגליה בשם ג'ורג' השישי (Albert Frederick Arthur George) - שם שבחר לכבוד אביו. אישתו - אליזבת בווס ליון - הפכה פתאום בעל כורחה למלכה החדשה של אנגליה - המלכה אליזבת. היא לא הייתה יכולה לסלוח לדיוויד על שהפך את בעלה בעל כורחו למלך אנגליה ואותה למלכה בעל כורחה.

למעשה, עד יומה האחרון לא סלחה לדיוויד על הנטל שהטיל על כתפי בעלה העדין ברטי ועל כתפיה שלה.

מלכים בעל כורחם - ברטי - המלך ג'ורג' השישי בעל והמלכה אליזבת הראשונה

אביה ואמא של המלכה אליזבת השנייה המכהנת כיום

ניסיון בגידה במולדת או חוסר הבנה מלכותי?

לאחר שויתר על כס המלוכה, זכו כעת דיוויד וווליס לתואר משני בחשיבותו - הדוכס והדוכסית מווינדזור. הם עזבו את אנגליה ונישאו בצרפת ביוני 1937. ברוב כעסה עליהם, התעקשה המלכה החדשה אליזבת שלא יינתן לווליס סימפסון כל תואר או עיטור מלכותי והם נאלצו להעביר את מרכז חייהם אל צרפת על מנת להתרחק ממשפחת המלוכה כולה ומענייני הארמון בכלל.

באוקטובר 1937 יצאו דיוויד וווליס לביקור אצל המנהיג הנאצי היטלר בברלין וזכו לקבלות פנים מרהיבות מצד המשטר הנאצי וחיילי הרייך שהצדיעו לדיוויד - מלך אנגליה לשעבר - במועל יד.

מלך אנגליה לשעבר והיטלר

ביקור מלכותי או חוסר הבנה פוליטית?

​

בוגד במולדתו או שמא רק מכור לאור הזרקורים?

ברטי - כעת המלך ג'ורג' השישי - ראה פתאום איך הופך אחיו הבכור לסכנה ברורה לאנגליה. כאשר נכבשה צרפת ע"י הכוחות הגרמניים, קיבלו דיוויד ווליס הנחייה לעזוב מיידית את שטח צרפת ולשוב לשטח אנגליה, אך במקום זאת הם העדיפו  להימלט לפורטוגל הנייטרלית...

במכתב שנשלח ב-7 ביולי 1940 ע"י הביון הבריטי אל המלך ג'ורג' השישי אודות הקשרים של אחיו דיוויד עם היטלר וראשי המשטר הנאצי נכתב:

"הגרמנים מצפים לסיוע מהדוכס והדוכסית מווינדזור. הדוכסית משתוקקת בכל מחיר להיות מלכה. הגרמים מנהלים איתה משא ומתן מאז ה-27 ביוני...הגרמנים מציעים להקים ממשלה נגדית תחת הדוכס מווינדזור לאחר שישנו את דעת הקהל באמצעות תעמולה...הם חושבים שהמלך ג'ורג' יוותר על כס המלוכה במהלך ההתקפה על לונדון".

הדיווח הזה הכאיב מאוד למלך והרתיח את יועציו הקרובים.

מאחורי גבם, התברר פתאום כי דיוויד - מלך אנגליה לשעבר - מנהל משא ומתן עם גרמניה הנאצית כדי לזכות שוב בכס המלוכה האנגלי בסיוע ותחת חסות גרמנית...

זמן קצר לאחר מכן, הכחיש דיוויד את הדיווח על הקשרים שלו עם המשטר הנאצי, והסכים להתמנות מטעם ממשלת אנגליה למושל איי בהאמה. עד יומו האחרון הוא יכחיש ששקל בגידה במשפחתו ובארצו, אך עד יומו האחרון הוא נותר בן משפחה מנודה ולא שב לחיות באנגליה.

לעומתו, המלך ג'ורג' השישי זכה באהבת העם האנגלי במהלך מלחמת העולם השנייה בזכות ביקוריו בכל אתר שהופצץ, בבתי חולים שבהם טופלו החיילים הפצועים ובבתי היתומים שטיפלו בילדים.

בזכות סירובו לעזוב את לונדון בזמן ההפצצות הגרמניות - בניגוד מוחלט לציפיות הגרמניות - הוא הפך בעצמו לסמל ההתנגדות לנאצים. נאומיו שודרו ברדיו שוב ושוב לעם האנגלי.

אופיו השקט והמופנם של ברטי - ג'ורג' השישי - התגלה כנקודת החוזקה והעוצמה שלו, בדיוק כמו אביו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

נאום המלך - ג'ורג' השישי בנאומיו ברדיו בזמן מלחמת העולם השנייה