בלאדי מרי והמלכה הבתולה / סיפורן הנוגע ללב של המלכה מרי הראשונה והמלכה אליזבת הראשונה

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, ישבה על כס המלוכה האנגלי המלכה מרי הראשונה לבית טיודור (Mary I of England), בתו הבכורה של המלך הנרי השמיני אשר זכתה בכתר אחרי פטירת אחיה החורג הצעיר המלך אדוארד השישי. 

כמו כל מלכה לפניה, נדרשה גם המלכה מרי להינשא כדי ללדת יורש עצר. בן דודה, הקיסר קארל החמישי כתב כי היא זקוקה לבעל כדי:

"לקבל עזרה במלאכת השלטון, ועזרה בעניינים שאינם בתחומי היכולת של גברת".

מרי סירבה להתרגש לנוכח עצות שוביניסטיות אלה, אך כיוון שהייתה קתולית אדוקה ששלטה על מדינה שאזרחיה נטו לדת הפרוטסטנטית היא ידעה שעליה להתחתן כדי להביא לעולם יורש עצר קתולי שימשיך את דרכה.

רבים מנתיניה רצו שתינשא לאזרח אנגלי כדי לא למצוא עצמם תחת שלטון של נסיך או מלך זר. אך מרי לא יכלה לקבל זאת, שכן כיצד ייתכן שהיא – מלכת אנגליה – תינשא לאחד מנתיניה?

היא האמינה שתוכל לשמור על מעמדה ועל סמכויותיה רק אם תינשא לגבר שמעמדו יהיה מלכותי ושווה לשלה. 

תחילה רצתה להינשא לבן דודה והתומך הגדול שלה – הקיסר קארל החמישי (Charles V, Holy Roman Emperor) עצמו. אך הוא היה כבר בן 52, חולה וחסר יכולת תנועה ולא רצה להינשא שוב. במקומו, נבחר בנו – פיליפ (Felipe II de España) – שמלך כבר על ספרד בשמו של אביו הגדול, ומרי החליטה להתחייב לשידוך זה בניגוד לעצת יועציה. 

זו, כנראה, תהיה הטעות הגדולה ביותר שלה בתקופת מלכותה.

המלכה מרי הראשונה ופיליפ מלך ספרד

ניסיון מרד ראשון

כריתת הברית עם ספרד הקתולית שבה פעלה במרץ האינקוויזיציה הספרדית הייתה אולי צורך אסטרטגי של מרי, אך עבור אזרחי אנגליה החופשיים שרובם ככולם היו פרוטסטנטיים היה זה צעד מחריד אשר סימן עבורם עתיד שחור.

אזרחי אנגליה הגיבו בכעס ובזעם ובפברואר 1554 צעדו 3,000 גברים לכיוון לונדון כדי להדיח את המלכה מרי ולהכתיר במקומה, בפעם השנייה, את בת דודתה ג'יין גריי או את אחותה החורגת אליזבת שהיו פרוטסטנטיות שתיהן.

כפי שעשתה שנים לפני כן בפנותה למועצת האצילים, השתמשה המלכה מרי בכישוריה האימהיים והנשיים, הראתה להמונים את טבעת ההכתרה שלה עד ידה, ואמרה:

"אם נסיכה ומושלת יכולה בטבעיות ובכנות לאהוב את נתיניה כפי שהאם אוהבת את ילדיה, היו בטוחים שאני, גבירתכם ואדוניתכם, אוהבת אתכם ומעדיפה אתכם באותה כנות ובאותה עדינות".

הפנייה האימהית אל הציבור הלונדוני פעלה כמו קסם ועד אור הבוקר התפוררו מרכזי המרד כלא היו. כעת נאלצה המלכה מרי להסכים בחוסר רצון עם יועציה כי יש להיפטר סופית מג'יין גריי המסכנה ולהוציא אותה להורג.

כתגובה למרד, שאותו החשיבה המלכה כמרד דתי נגד הקתוליות, היא החילה מחדש בנובמבר 1554 את חוקי הכפירה האינקוויזיציוניים ובארבע השנים הבאות כמעט 280 אנגלים פרוטסטנטים הועלו על המוקד ונשרפו חיים.

הייתה זו המלכה הראשונה שהעלתה אזרחים אנגליים על המוקד. בשל תקופת שלטונה זו זכתה לכינוי הגנאי הידוע – בלאדי מרי.

הוצאתה להורג של ג'יין גריי, אחותה של המלכה

הסדרי הנישואים עם פיליפ מלך ספרד

למרות חששם המתמיד של אזרחי אנגליה מפני הנסיך פיליפ הספרדי, התקיים טקס הנישואין כמתוכנן ב-25 ליולי 1554 ברוב פאר והדר.

פיליפ היה צעיר נאה ונמרץ בן 27. המלכה הייתה מבוגרת ממנו ב-11 שנה והחתן הצעיר חש כלפיה דחייה ותיאר אותה כזקנה מכוערת וחסרת גבות. כפי שהעידו הנוכחים בחתונה - הדאגה והחרדה מפני העתיד היו ניכרים על פניה של המלכה בזמן החתונה.

כעת ניצבה אנגליה בפני בעיה כפולה – מלכה קתולית אכזרית המתעקשת לשלוט מכוח זכותה שלה, הנשואה למלך זר המפקד על אחד הצבאות החזקים באירופה אשר עלול, אם ירגיש מאוים, להפנות אותו כנגד אזרחי אנגליה עצמם.  

כגודל הציפייה ליורש עצר כך גודל האכזבה

בנובמבר 1554 צהלה הממלכה לשמע הבשורה שהמלכה מרי בהריון ויורש עצר צפוי להיוולד. באפריל 1555 הגיעו ללונדון השמועות שהמלכה ילדה ואזרחי העיר פרצו בחגיגות שמחה. 

אך השמחה הייתה מוקדמת, כיוון שהתברר שהיה זה הריון מדומה – טרגדיה איומה עבור המלכה מרי ואכזבה עצומה לנתיניה.

בתחילת 1558 שוב בישרה מרי לאנשי חצרה כי היא בהריון מתקדם ואף ציינה שהפעם המתינה זמן רב לפני שבישרה להם כדי להיות בטוחה בעצמה, אך גם הפעם – שוב התברר שהיה זה הריון מדומה.

הפעם הבינו כבר המלכה ואזרחי אנגליה גם יחד כי אל להם לצפות ליורש עצר ממלכתם המסכנה.

יורשת העצר הבאה בתור הייתה אליזבת (Elizabeth I of England), אחותה החורגת של מרי, שהייתה פרוטסטנטית נלהבת, אך כעת, משהתברר למלכה מרי שלא תזכה להחזיק בידיה יורש עצר בשר ודם אשר ימשיך את מורשתה הקתולית, החליטה להתרכז בדבר אחד בלבד – ביסוס הדת הקתולית באנגליה בכל מחיר. היא החליטה למחות כל זכר לאמונה הפרוטסטנטית עצמה, כמו גם לכל ביטוייה המעשיים.

המלכה הבתולה אליזבת הראשונה

בקיץ 1558 אחזה מגיפת שפעת קטלנית בלונדון. בין החולים, הייתה גם המלכה מרי. 

בתחילת נובמבר, בלית ברירה ובעוד היא מאבדת את הכרתה ושבה אליה לסירוגין, הכירה מרי באחותה אליזבת כיורשת העצר הבאה. 

ב-17 לנובמבר 1558, מתה המלכה מרי. חודשיים לאחר מכן, בינואר 1559, הוכתרה אליזבת בטקס רב רושם כאשר היא עוטה גלימת משי וזהב. 

אחרי שלטונה הרצחני של מרי, התקבלה כעת אליזבת ע"י אזרחי לונדון בתרועות חצוצרה, שאגות שמחה וריקודים המוניים ברחובות. 

אך בעיה אחת הייתה משותפת לאליזבת ולמרי...שתיהן לא היו נשואות כאשר הוכתרו, וכעת גם אליזבת נדרשה להינשא בהקדם האפשרי כדי ללדת יורש עצר.

המלכה הבתולה הראשונה בתולדות אנגליה

המלכה הצעירה אליזבת לא הייתה מוכנה להישמע לתכתיבי החברה.

תוך מספר שבועות היו כבר אנשי חצרה, השגרירים הזרים והנסיכים שהוצגו בפניה מבולבלים ונבוכים כיוון שלא הבינו מה בדעתה לעשות ולמי, אם בכלל, היא מעוניינת להינשא.

בפברואר 1559 הופיעה אליזבת בפני בית הנבחרים, ולתדהמת כולם אמרה כי:

"אם אנשא אי פעם, יהיה זה רק לבעל שישמור על הממלכה כפי שאשמור עליה אני עצמי, אם אני לא אספק יורש לכתר האנגלי, אני בטוחה שאלוהים יעשה זאת.
בסופו של דבר, מבחינתי יהיה זה מספיק אם המצבה שתוצב על קברי תכריז שהמלכה, לאחר ששלטה בתקופה כשלנו, חיה וגם מתה כבתולה."

זו הייתה הצהרה יוצאת דופן בכל קנה מידה.

אף מלך, בוודאי לא מלכה, לא הציעו מעולם להישאר ברווקותם מבלי לנסות ולהביא לעולם יורש עצר. 

כיוון שהייתה רק בת 25, איש לא האמין שהיא אכן מתכוונת לכך ברצינות, אך עקשנותה של אליזבת הפתיעה את כולם. בזה אחר זה התייאשו המחזרים שלה, ובראשם פיליפ מספרד.

המלכה הבתולה - מופת של עוצמה נשית בעולם שנשלט ע"י גברים

גדולתה של המלכה הבתולה

במקום להיקלע, כמו המלכות שלפניה, למלכודת הנישואין וההריון, החליטה אליזבת להתמקד בהשכנת שלום וסדר בארצה, ובהסדרת יחסי הדמים בין הקתולים והפרוטסטנטים באנגליה באמצעות יצירת גרסה מתוקנת ומרוככת של הדת הפרוטסטנטית תחת קורת הגג של הכנסייה האנגליקנית.

ככל שהשנים חלפו גילו אזרחי אנגליה שסבלנותה ופשרנותה של המלכה כמעט בכל נושא הן יתרון שלטוני אדיר, אך בנושא אחד לא הייתה מוכנה להתפשר – היא שמרה בקנאות על רווקותה, וסירבה לכל הצעות הנישואין.

כך יצרה לעצמה מעמד חדש אשר כמוהו לא היה לפניו – המלכה הבתולה אשר ראתה עצמה נשואה אך ורק לגורם אחד – לאזרחי אנגליה. 

החלטה אמיצה זו הפכה, בסופו של דבר, למקור ביטחון, שלווה ושלום לממלכה האנגלית כולה וסייעה למלכה להיכנס אל ספרי ההיסטוריה כמי שייצבה את מצבה של האימפריה אחרי עשרות שנים של מלחמות ותהפוכות.

היד שמנענעת את עריסת המלכים / סיפורה של אלנור מאקוויטניה

בדברי הימים של ההיסטוריה הכתובה היא זכורה כמלכת הרומנטיקה והאבירות הטרובדורית. מעטים זוכרים שבראש ובראשונה היא הייתה פוליטיקאית עוצמתית שהאמינה בעצמאותה וביכולתה להיות אחראית לגורלה ונאלצה להיאבק ולהילחם כדי לזכות בכס המלוכה.

אלנור שנועדה לגדולות

ילדותה של אלנור (Eleanor of Aquitaine) עברה עליה בעיר פואטיה שבדוכסות אקוויטניה בצרפת, עיר של שירה ורומנטיקה ראוותנית בליבה של דוכסות גדולה ועשירה. כמקובל באותם ימים, בגיל 13 היא נמסרה לנישואין ליורש העצר הצרפתי לואי ה-7 (Louis VII), וכשאביו הקשיש לואי ה-6 מת ימים ספורים אחרי החתונה היא הפכה לפתע בגיל 15 – צעירה ולא מנוסה – למלכת צרפת.

לואי בעלה נשבה ע"י יופייה והיה כרוך אחריה כמו כלבלב, היא לעומת זאת לא העריכה אותו ואמרה שהוא התנהג הרבה יותר כמו נזיר מאשר כמו מלך. תפקידה העיקרי היה ללדת יורש לכס המלוכה. אך חלפו שמונה שנים לפני שהיא ילדה בפעם הראשונה....תינוקת בת.

השנה הייתה 1147, וכשהיא בת 21 בלבד הצטרפו אלנור ובעלה לואי ה-7 למסע הצלב השני. ביוני 1147, ביום חם מאוד, היא עמדה בכנסייה בסן דני שממנה יצא מסע הצלב עד שכמעט התעלפה, אך לא נרתעה ולא נסוגה מפני הקשיים והצטרפה לבעלה במלחמה כנגד הכוחות המוסלמיים על השליטה בארץ הקודש ובירושלים. הם יצאו למסע מסוכן של אלפי ק"מ, בחום, בדרכים רעועות ומול פני חזית הקרבות.

אלנור מאקוויטניה - הנסיכה היפה של תקופתה

תחילתו של שינוי ביחסי הכוחות המלכותיים

באביב 1148, באמצע המסע אל ארץ הקודש, עצרו בני הזוג המלכותיים לחנייה באנטיוכיה שבטורקיה, שם שלט ריימונד מפואטייה, דודה של אלנור. הוא היה נסיך נאה והיא התענגה מחברתו הקרובה עד כדי כך שהואשמה בגילוי עריות עם דודה, מה שהתפרש כבגידה לא רק במלך – אלא גם בממלכה כולה.

כאשר המשיך המלך לואי במסע הצלב, סירבה אלנור להמשיך איתו. במקום זאת, טענה פתאום כי נישואיה כלל אינם תקפים כיוון שלה ולבעלה לואי היה אב משותף לפני ארבעה וחמישה דורות, דבר שהיה אסור על פי חוקי הכנסייה.

לואי סירב לאפשר לה להישאר באנטיוכיה, והיא נאלצה להמשיך עמו במסע בחוסר רצון ובחוסר חשק מופגן, עד שנכשל בשנה שלאחר מכן והמעטים מבין משתתפיו ששרדו – חזרו פצועים ומרוששים לאירופה.

בשנת 1150 ילדה בת נוספת ללואי, אך שנה לאחר מכן נתקלה בגבר שישנה את מהלך חייה – מלך אנגליה, הנרי, בנה של המלכה לשעבר מתילדה, אשר הגיע לפריז לצורך שיחות שלום. הוא היה צעיר ממנה בתשע שנים, כריזמטי ונאה מאוד, בעל שם של חייל ומנהיג אמיץ.

מלכת צרפת שהפכה למלכת אנגליה

בתחילת שנת 1152 שוב התפרצו קשיים בחייהם הזוגיים של אלנור ולואי, והפעם היה זה המלך לואי בעצמו שהחליט לבקש מהכנסייה לבטל את נישואיהם האומללים. בחודש מרץ 1152 הם התגרשו, והיא עזבה בחזרה לעיר ילדותה פואטייה ושמונה שבועות בלבד לאחר מכן כבר נישאה להנרי מלך אנגליה (Henry II of England).

כעת הייתה דוכסות פואטייה העצומה והעשירה חלק מהממלכה האנגלית, אך לצערה גילתה אלנור כי לא פחות משהיא עצמה משפיעה על דעתו ועל מעשיו של בעלה הנרי, משפיעה עליו אמו – המלכה לשעבר מטילדה.

גם בנישואיה אלה מילאה בנאמנות את תפקידה המסורתי של המלכה, וילדה למלך הנרי לא פחות משמונה ילדים – חמישה בנים ושלוש בנות. כעת היו לאנגליה גם יורשי עצר חוקיים שיוכלו לרשת את מקומו של המלך הנרי בבוא העת.

דמותה האמיתית של אלנור

ב-1167, שנה לאחר מותה של המלכה האם מטילדה, הייתה מוכנה אלנור להתחיל בקריירה האמיתית שלה כפי שרצתה. היא יצאה בחזרה אל אקוויטניה לשלוט בשטחיה העצומים בשם הנרי בעלה, שם סוף סוף הייתה לה הזדמנות להפגין את שליטתה ואת סמכותה העצמאית כמלכה.

מירב הסיפורים מן התקופה הזו מתארים את אקוויטניה כבירת האהבה ומעשי הגבורה הרומנטיים, ואת אלנור כשופטת בבתי דין לענייני אהבה. אך הפוליטיקה האמיתית יכולה להדגים את כוחה האמיתי של אלנור ואת כוונותיה המציאותיות.

אלנור אמנם לא יכולה הייתה לטעון לכתר אנגליה בזכות עצמה, אך ילדיה – שהיו בניו של המלך האנגלי הנרי - כן היו זכאים לעשות זאת, והיא עמדה להילחם איתם על הזכות הזו, למרות שאביהם – המלך הנרי – היה עדיין בחיים ומלך בשטחי אנגליה.

המאבק על כס המלוכה האנגלי

כאשר הגיעו שלושת בניה הבוגרים לשנות העשרה שלהם, לא היו יכולים לחכות עוד בסבלנות למותו של אביהם.

בשנת 1173 נמאס לבנה הבכור לחכות ובחסות הליל הוא רכב אל מחנהו הצבאי של לואי מלך צרפת והצטרף לכוחות שפעלו נגד אביו הנרי. 
כאשר זימן אליו הנרי את אלנור והילדים הנותרים, גילה לזעמו שגם הם ערקו מן המחנה האנגלי ונמצאים בדרכם לפריז. הייתה זו הכרזת מרד באופן גלוי כנגד בעלה, מלך אנגליה.

היא החלה לצבור את תמיכתם של האצילים הפרו-צרפתיים שתמיד היו מוכנים להתנגד לשלטונו של המלך הנרי, ובסופו של דבר יצאה בדרכה להתאחד עם בניה בצפון השטחים שבשליטתה, אך מעולם לא הגיעה ליעדה כיוון שנלכדה ע"י כוחותיו של הנרי.

עד הסתיו של 1174 לא נותרה לילדיהם של אלנור והנרי ברירה אלא להתחנן לרחמיו של אביהם, והוא אכן העניק להם את רחמיו וכרת איתם ברית שלום. לאלנור עצמה, לעומת זאת, לא הוענקו רחמיו של בעלה והיא נלקחה לאנגליה כאסירה והואשמה כי היא גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים שנמשכה עד למותו של בעלה בגיל 56.

אלנור שומרת הכס עד יומה האחרון

את מקומו של הנרי על כס המלוכה האנגלי יתפוס כעת בנה השני – ריצ'רד לב הארי.

אחרי 15 שנות שבי, כעת הייתה שוב אלנור חופשיה לשלוט וכאשר יצא בנה למסע הצלב השלישי בשנת 1190 היא תפסה את מקומו כשליטה יחידה ובלתי מעורערת, תפקיד שנשאה זמן רב כיוון שריצ'רד נשבה במהלך מסע הצלב ושוחרר רק לאחר זמן תמורת כופר רב ששילמה תמורתו.

כאשר מת ריצ'רד בשנת 1199 מחץ טועה בצרפת, הייתה זו שוב אלנור שדאגה לכך שבנה הצעיר ביותר – ג'ון "בלי ארץ" (Lackland) – יירש את כס המלוכה וימשיך את שושלתה.

אלנור ובניה המלכים - מימין ריצ'רד "לב הארי" ומשמאל ג'ון "בלי ארץ"

כאשר הייתה בת 75 היא סבבה ברחבי אנגליה וצרפת וגמאה במסעותיה מאות קילומטרים כדי לוודא ששלטונו של בנה ג'ון יימשך, אך בסופו של דבר הוכרעה ע"י גילה ותשישותה, ונפטרה בשנת 1204 והיא בת 80. 
למרות שנות הסכסוכים הארוכים עם הנרי בעלה, היא נטמנה לצידו במנזר פונטברו (Fontevraud), שם הם קבורים עד היום זה לצד זה. הספר שהיא אוחזת בידה - מחזה נדיר מאוד לנשים באותה תקופה - מעיד כאלף עדים על השכלתה הרחבה ואופייה המיוחד.
.

Rest in peace - אלנור ובעלה הנרי ה-1

דרוש בירושלים: מקום למיליון עולי רגל לחג סוכות הקרוב

בשנת 60 לספירה לערך, ביקש נירון קיסר רומא לדעת כמה עולי רגל מגיעים לירושלים בשלושת הרגלים. התחשיב שהוגש לו, הגיע לכדי מספר מדהים של 2.5 מיליון (!) עולי רגל יהודים לירושלים, שבשגרה גרו בה כמאה אלף איש בלבד. היום מקובל להניח כי המספר האמיתי נע סביב כמה מאות אלפים – וזה עדיין מספר מדהים.

עולי הרגל הגיעו מכל רחבי העולם היהודי של אז: מאפריקה, ממצרים, מעבר הירדן, מבבל, סוריה, יוון, ספרד, איטליה ובעצם – מכל מקום שבו חיו יהודים על פני כדור הארץ.

נסו לדמיין את זה – מאות אלפי אנשים (ואולי יותר?), בשיירות בלתי נגמרות, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב – כולם בדרך לירושלים. 

הם דיברו בשפות שונות (עברית, ארמית, יוונית, לטינית), לבשו בגדים שונים, חצו את הים ואת המדבר, ולכולם מטרה אחת – לקיים את מצוות העלייה לרגל לפחות פעם אחת בחיים, לראות לפחות פעם אחת את בית המקדש המפואר שבירושלים.

ואיפה התרחצו, אכלו, וישנו כולם?

כתובת תיאודוטוס הכהן שנמצאה בשנת 1913 בחפירות עיר דוד, מגלה לנו שבני ירושלים המקומיים (שחלקם כבר אימצו לעצמם שמות יווניים או רומיים כתיאודוטוס הנ"ל), בנו בעיר וסביבה אכסניות ובהן מיטות, מתקני מים ומקוואות, כדי לארח את כמות האנשים העצומה הזו בנוחות ולאפשר להם להתארגן לביקור בבית המקדש. וכך חקק באבן תיאודוטוס הכהן:

"תאודוטוס בן וטנוס כהן וראש בית הכנסת....בנה את בית הכנסת לשם קריאת תורה ולימוד מצוות,ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הניכר..."

ואיך אנחנו יודעים שזה עשה את העבודה? כי -

"מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים, 
                              מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" 
(אבות דר' נתן).

כתובת תיאודוטוס הכהן

אהבתה של קליאופטרה / חייה ומותה של קליאופטרה כובשת הלבבות

כאשר מת אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפני הספירה והוא בן 33 בלבד, נלחמו הגנרלים היוונים (הדיאדוכים) אלה באלה, עד שבסופו של דבר חילקו ביניהם את האימפריה. 
סלווקוס הפך למלך סוריה וארץ ישראל, תלמי הפך למלך מצרים וייסד בה את שושלת תלמי ששלטה במצרים כ-220 שנים.

הכסף קונה הכל

כאשר תם העידן היווני והאימפריה הרומית החלה להתפשט באגן הים התיכון, לטשו כל מצביאיה הגדולים את עיניהם אל עבר מצרים שאותה ראו כאסם תבואה פוטנציאלי עבור האימפריה הרומית.

כדי לזכות בתמיכתה של רומא ולשמור על תפקידו כמלך האימפריה המצרית, נהג המלך תלמי ה-12 אאולטס ('החלילן') לשחד את הקונסולים הרומיים.

בשנת 59 לפני הספירה הפליג לרומא ושיחד את הקונסול הרומאי יוליוס קיסר בסכום שווה ערך ל-77 טון זהב טהור. כאשר חש המלך תלמי שתמיכת רומא נחלשת, הפליג שוב לרומא ושוב שיחד את הקונסולים הרומיים, הפעם בסכום בלתי נתפס השווה ערך ל-129 טון זהב.

לפני מותו ציווה תלמי ה-12 שבתו השנייה – קליאופטרה – תירש אותו ותשלוט במצרים יחד עם בנו תלמי ה-13, אך כשזה האחרון טבע כאשר ניסה להימלט בסיומו של קרב חסר סיכוי מול צבאו של יוליוס קיסר - נותרה קליאופטרה שליטה יחידה על מצרים העצומה והעשירה.

קליאופטרה, כמה אגדות נקשרו בשמך

אהבתו של יוליוס קיסר

קליאופטרה השביעית הייתה בת 18 כאשר הפכה למלכה בשנת 51 לפני הספירה. לפי כל תיאורי התקופה ודיוקנאות המטבעות היא לא הייתה יפה באופן מיוחד, אך עם זאת הייתה חושנית וכריזמטית בצורה יוצאת דופן.

בשנים 48 ו-47 לפני הספירה, היה זקוק יוליוס קיסר לכסף רב כדי לממן את תכניותיו הצבאיות והפוליטיות. לקליאופטרה השביעית, אז בת 22, הייתה כמות כמעט בלתי נגמרת של כסף, אך היא הייתה זקוקה לפטרון צבאי כדי לבצר את שלטונה.

על פי ההלכה המצרית, נישאה קליאופטרה לאחיה הצעיר שהיה עדיין בחיים, תלמי ה-14, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים.

בשנת 47 לפני הספירה ביקשה קליאופטרה להתקבל אצל יוליוס קיסר ששהה באלכסנדריה, אך הוא סירב באותה עת לקבל אורחים.

באקט משעשע ונועז, ציוותה קליאופטרה על משרתיה להסתיר אותה בתוך שטיח מגולגל וכאשר הוכנסה (עם השטיח) לתוך חדרו של קיסר, התגלגלה ויצאה מתוך השטיח לקול צחוקו המופתע של קיסר והוא התאהב בה מיד.

כפי הנראה, הם לא הספיקו לבלות יחד יותר משבועיים, אך זה הספיק כדי שתשעה חודשים לאחר מכן קליאופטרה תלד את בנה הבכור, תלמי ה-15, בנו של יוליוס קיסר אשר שמו הרשמי היה...קיסריון.

יוליוס קיסר מעניק לקליאופטרה את כתר מצרים

מרקוס אנטוניוס מתאהב בקליאופטרה

אחרי רצח קיסר ב-15 למרץ 44 לפני הספירה, הפך המפקד העליון של הצבא, מרקוס אנטוניוס, לאיש החזק ברומא.

הוא קיבל לשליטתו את המזרח הקרוב כולו, והציב לעצמו מטרה שאפתנית ויקרה – לכבוש מחדש את פרס כפי שעשה אלכסנדר הגדול, ולשם כך היה זקוק לכמויות גדולות של כסף וזהב.

הוא ביקש ממלכת מצרים, קליאופטרה, שאותה כבר הכיר, לפגוש אותו בעיר טרסוס שבאסיה הקטנה וברגע שנפגשו התאהב בה עד כדי כך שאנשי דורו אמרו כי "הפך לליצנה של אישה קלת דעת".

הוא ביטל באופן זמני את צאתו למלחמה נגד פרס, ותאוותו לקליאופטרה שכנעה אותו לחזור יחד איתה למצרים. הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים, ואהבתו של הגנרל הרומי מרקוס אנטוניוס לקליאופטרה הביאה אותו להתנכר לרומאיותו. הוא החל לסגל לעצמו עוד ועוד מנהגים מצריים-יווניים, עד שההיסטוריון קיקרו תיאר אותו כ-"שיכור מופקר".

על מנת לבחון את נאמנותו של מרקוס אנטוניוס לארצו ולאישתו, שלח אליו המצביא אוקטביאנוס את אישתו הנטושה – אוקטביאנה. 

הוא קיבל את פניה אך החזיר אותה מיד לרומא כלעומת שבאה, ולאחר מכן נשא באופן רשמי את קליאופטרה לאישה.

היה זה עלבון צורב לא רק לאוקטביאנה, אלא לצמרת הפיקוד והאצולה הרומית כולה.

בשנת 35 לפני הספירה יצא מחדש מרקוס למסע מלחמה לכיבוש פרס, אך נכשל כישלון חרוץ. את המימון למסע המלחמה סיפקה ביד נדיבה קליאופטרה.

להפתעת כולם, החליטו מרקוס וקליאופטרה כי המלחמה הייתה בעצם ניצחון מזהיר...ובשנת 34 חגגו בתהלוכת ניצחון אדירה שבה יכלו כולם לחזות במלך ובמלכה המנצחים, ולצידם קיסריון בנו של יוליוס קיסר.

קליאופטרה ומרקוס אנטוניוס, אהבה ממבט ראשון

מלחמות הירושה של קליאופטרה

מרקוס אנטוניוס הכריז באופן פורמלי כי קיסריון, בנם של קליאופטרה ויוליוס קיסר, הוא היורש הרשמי של כתר מצרים, ובכך השניא עצמו סופית על הגנרל אוקטביאנוס שהיה קרוב משפחתו וראה עצמו כבעל זכות לירושת הכתר.

בטקס רב רושם חילקו מרקוס וקליאופטרה לילדיהם שטחים כבושים של האימפריה הרומית – אלכסנדר הליוס קיבל את ארמניה, אחיו פתולומיוס קיבל שטחים ממערב לנהר הפרת, ואחותם סלנה קיבלה את קירינייקה (לוב של היום).

אוקטביאנוס ניצל זאת עד תום.

תחילה פרסם בחוצות רומא כי מרקוס אנטוניוס, גנרל רומי לשעבר, מחלק לנסיכים זרים שטחים שנכבשו ע"י האימפריה הרומית. לאחר מכן, זייף צוואה בה נכתב כי מרקוס אף מתכוון להעביר את בירת האימפריה הרומית מרומא אל אלכסנדריה.

הסנאט הרומאי ביטל את זכותו של מרקוס להתמנות לקונסול ברומא ולאחר מכן הכריז על יציאה למלחמה נגד אויבת האימפריה הרומאית – קליאופטרה.

בריחתה של קליאופטרה משדה הקרב

קליאופטרה שהתה משך ימים שלמים במטה הצבא של מרקוס אנטוניוס והתערבה ללא הרף במהלכים הצבאיים ובקבלת ההחלטות. 
בסופו של דבר, נפגשו כוחותיהם הימיים של מרקוס וקליאופטרה עם אניות המלחמה של אוקטביאנוס ב-2 בספטמבר בשנת 31 לפני הספירה בקרב אקטיום.

מרקוס וקליאופטרה הפליגו בשתי אניות מלחמה שונות אל הקרב, אשר במהרה התברר כאסון מוחלט עבורם שכן רוב ספינותיהם הושמדו בו.

כאשר הבינה קליאופטרה שמצב כוחותיה בכי רע, פקדה על שישים אניות המלחמה שלה לנטוש באחת את שדה הקרב ולנוס בחזרה אל מצרים. ללא כוחותיה לצידו, המפלה של מרקוס הייתה בלתי נמנעת, והוא נמלט אחריה כמפסיד מושפל. 

קרב אקטיום - אחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה

סופם של מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה

כאשר שבו מרקוס וקליאופטרה משדה הקרב בחזרה אל מצרים, היה ברור להם כי לא יחלוף זמן רב וכוחותיו של אוקטביאנוס יגיעו אחריהם למצרים, ולא יניחו להם עד שיתפסו אותם.

הם קיבלו החלטה משותפת לא לתת לרומיים את התענוג הזה, ואמרו לקרוביהם כי:

"כפי שחיינו עד עתה כפי שאף אחד לא חי, כך נמות עתה כפי שעד עתה איש לא מת".

מרקוס אנטיוניוס תקע את חרבו בחזהו, ורגע לפני שאיבד את הכרתו עוד הספיק לבקש ממנה לכרות ברית שלום עם אוקטביאנוס.

כאשר נחתו הרומאים במצרים, ערך אוקטביאנוס המנצח ביקור נימוסין אצל קליאופטרה המובסת.

כל ניסיונותיה לפתותו בקסמיה נכשלו והיא הבינה שבכוונתו לשבות אותה ואת ילדיה כדי להציגם להמון במצעד הניצחון ברומא. היא הזמינה אצל נערותיה סל של פירות אך ביקשה בסתר שבסל יוטמן גם נחש ארסי.

התאבדותה הייתה שקטה כל כך, עד ששומרי חדרה לא ידעו שמלכתם כבר איננה.

כאשר הגיעו שליחיו של אוקטביאנוס לאסור את קליאופטרה, מצאו אותה שוכבת מתה במיטתה, לבושה בבגדי המלכות שלה, עם הכתר לראשה ושרביט המלכות בידה.  על פי צוואתה, נקברה לצידו של אהובה מרקוס אנטוניוס.

ההיסטוריון דיוקסיוס כתב עליה כי:

"היא כבשה את שני הרומאים הגדולים ביותר של זמנה, ובגלל רומאי שלישי נטשה את עולם החיים"

התאבדותה של קליאופטרה, סלסלת הפירות והנחש