יום רביעי, 8 באוגוסט 2018

הכל נשאר במשפחה / על רדיפתו של יהונתן אייבשיץ על ידי יעקב מעמדין ובני דורו



על תחילתה של השבתאות

בשנים 1649-1650, שבתאי צבי - תלמיד חכם יליד איזמיר שסבל כנראה מהפרעה נפשית - קרא את הספרים אודות פרעות חמלניצקי - "טיט היוון" ו-"יוון מצולה". 

אחרי התגלות שלדבריו חווה בבית הכנסת הוא החל לדמות עצמו למשיח ולכן התעטף במשי אדום כמו המשיח היושב בבגדים ספוגים בדם הנרצחים, בכה וקונן על הנרצחים בפרעות תוך שהוא קורא את מגילת איכה יום אחר יום, שוב ושוב.

אחרי שהוגלה ע"י רבני עירו ונדד בין קהילות ישראל בסלוניקי, קושטא, מצרים וירושלים התקבצו סביבו אלפים, שרו לו כי הוא המשיח והוא יביא את החירות. במציאות האבסורדית שבה עשרות אלפי יהודים נרצחו ונטבחו על לא עוול בכפם, מרוב ייאוש – המשיח המדומה שבתאי צבי נראה כאלטרנטיבה ריאלית לגאולה לאומית ולנקמה בגויים. 

בשנת 1666, אחרי שנאסר ע"י הסולטן הטורקי, נאלץ שבתאי צבי להתאסלם בכפייה כדי לשמור על חייו, אך המאמינים בו – החלו בשנים הבאות להתאסלם מרצונם החופשי. 

רבים היו מומרים רק למראית עין – הם חיו כמוסלמים בחוץ אך בביתם פנימה המשיכו לחיות כיהודים לכל דבר, כפי שעשו היהודים מזה למעלה ממאה וחמישים שנה, מאז גירוש ספרד ופורטוגל.



שבתאי צבי - משיח שקר בעל כריזמה אדירה

תחילת צמיחתה של התנועה השבתאית באירופה

בסוף המאה ה-17 היה חבל פודוליה שבאוקראינה ומולדובה בשליטת האימפריה העות'מאנית. 
היהודים שחיו בשטחי האימפריה העות'מנית היו יכולים לנוע בחופשיות, יחסית, משטח טורקיה אל חבל פודוליה שבמזרח אירופה ומשם בחזרה אל טורקיה.

היהודים שהתאסלמו באיזמיר ובסלוניקי עוררו עניין רב בעולם היהודי. כיוון שמזרח אירופה הייתה תחת השלטון העות'מני כמו איזמיר וכמו סלוניקי, יהודים רבים מפולין ומאוקראינה נדדו לאיזמיר ולסלוניקי כדי לתהות על קנקנם של היהודים המומרים.

כך קרה שהשבתאות שהחלה במאה ה-17 באיזמיר ובסלוניקי, הפכה עד תחילת המאה ה-18 לתנועת המונים בקהילות היהודיות בכל מזרח אירופה - בפודוליה, בגליציה, בפראג, בברודי ובמז'יבוז'. רוב הרבנים באזורים הללו היו שבתאים, רובם של היהודים באזורים הללו היו שבתאים.

המאבק בשבתאים

אז נחלק העולם היהודי לשתי כתות שנאבקו זו בזו ללא רחמים –

מחד היו השבתאים שהלכו ונהיו נפוצים בכל רחבי פודוליה וגליציה.
תלמידי החכמים של אותו הדור ובראשם ר' יהונתן אייבשיץ מפראג כתבו ספר שלא הובא לדפוס מעולם  בשם "ואבוא היום אל העין" – שהיה בעל מאפיינים קבליים אנרכיסטיים שהזכירו את המנהגים השבתאים. 

תלמידי ר' יהונתן אייבשיץ חזרו בחזרה מפראג אל שטחי פודוליה והמשיכו בהפצת המנהגים הקבליים בקהילות היהודיות.

בשנת 1725 נאמר על העיירות נדבורנה ורוהטין שכל תלמידי החכמים שבהן הם שבתאים. כאשר החכם יעקב פרנק חזר ב-1755 מן החוגים השבתאים בסלוניקי לפודוליה, הוא ייסד קבוצה, חוג שבתאי ללימודי קבלה וציפייה לגאולה, שהחברות בו התבססה על רצון חופשי.

ומאידך - 
היו המתנגדים לשבתאות שראו באלו הראשונים סכנה חמורה ומיידית להמשך קיומו של העם היהודי.

רבנים שלא נטו אחר השבתאות נאבקו בחסידי השבתאות באופן חריף ובלתי ניתן לפשרה. הם הטילו נידויים וחרמות על אלו שנחשדו בשבתאות, אסרו לבוא איתם במגע, אסרו לתת להן מקום לינה, מחסה או מזון וכמובן ליצור איתם קשרי משפחה.

תחילת דרכו של יהונתן אייבשיץ

בשנת 1694 נולד בפולין ילד רך ושמו יהונתן למשפחת אייבשיץ. 
כשהיה ילד, נפטר בפתאומיות אביו. חברו של האבא – ר' מאיר אייזנשטט מפרוסניץ – אימץ את יהונתן לבן עקב אהבתו לאביו ולימד אותו במסירות. לפי בקשתו של הילד הוא בחר לו מורה לקבלה – ר' יהודה לייב פרוסניץ שבעקיפין היה בעצמו שבתאי כיוון שהיה תלמידו של ר' נחמיה חיון.

הם למדו קבלה, וגם למדו את ספריו של ר' נחמיה חיון – 'רזא דמהימנותא' ו-'דברי נחמיה' וכך עסקו בפועל בשבתאות בלי שהייתה להם כוונה כזו. כשבגר והפך לדמות מוכרת בעקבות גאונותו ולמדנותו המשיך ר' יהונתן אייבשיץ לעסוק בלילות בקבלת האר"י ובלימודי זוהר – דברים שנחשבו אז כשבתאות.

כך קרה שבעשורים הראשונים של המאה ה-18 הייתה עסוקה האצולה הרבנית של מזרח אירופה בלרדוף את ר' יהונתן אייבשיץ הגדול. 
הוא נחשד ונחשב כשבתאי בעיני רבני דורו כיוון שהיה עסוק בשעות הלילה בלימודי קבלה ובציפייה אקטיבית לגאולה. עד כדי כך גדל נגדו החשד עד שבשנת 1725 יצאה נגדו תלונה פומבית שחייבה אותו לעמוד ביום כיפור בבית הכנסת הגדול בפראג ולהישבע שאינו שבתאי.

רבי יהונתן אייבשיץ - נחשד ונרדף כל חייו 

הכל נשאר במשפחה – גם הקנאה וצרות העין

אישתו של ר' יהונתן – אלקה – הייתה בתו של ר' יצחק שפירא אב"ד פראג שאחותו – מרת גיטל שפירא - גרה בעיר מץ והייתה נשואה לר' יעקב רייכר שכיהן כרב העיר. 

כשנפטר ר' יעקב רייכר ב-1740 חיפשו רב ראוי לקהילה במץ ופנו לר' יהונתן אייבשיץ שיתפוס את משרת רב העיר.

אז קמה מרת גיטל שפירא ואמרה שהיא בת פראג, ובמו עיניה ראתה שר' יהונתן אייבשיץ הוכרח להישבע שאיננו שבתאי, אך למרות שבועתו - אף אחד אינו מאמין לשבועה שנשבע והיא לא תסכים שהוא יירש את מקומו של בעלה ברבנות העיר.

אייבשיץ ועמדין – מלחמה בין רבנים

כאשר הוזמן ונבחר ר' יהונתן לכהן ברבנות העיר אלתונה, החליטו תלמידי החכמים שבדור – ובראשם ר' יעקב עמדין – לרדוף את ר' יהונתן אייבשיץ עד חורמה כיוון שהייתה זו עירו של ר' יעקב עמדין והחכם צבי – אביו של ר' יעקב עמדין – כיהן כרב בקהילה זו. 

ר' יעקב עמדין לא היה מוכן שר' יהונתן אייבשיץ יישב על כיסאו של אביו ולכן הדפיס נגדו ספרים ופעל נגדו דרך משפחתו.

אחיו החורג של ר' יהונתן אייבשיץ - ר' מאיר מביאלה – היה בנו של ר' מאיר מפרוסניץ. הוא היה גיסו של ר' יעקב עמדין והיה מנהיג ועד ארבע הארצות – הוועד שהנהיג את כל היהדות בפולין וליטא. 

ר' יעקב עמדין כתב לוועד ארבע הארצות בקשר לתלמידיו של ר' יהונתן  - השבתאים בפודוליה ובגליציה:
"ואתם הנגידים פרנסי הוועד ארבע הארצות אשר שאלתוני אם מותר הדבר למוסרם למלכות להביאם לשריפה...אל תחושו למניינכם, ודאי מה' יסכימו עמכם, אשריכם אם תעמדו בפרץ ותבערו הרע מקרבכם...


ועימדו לפני השליטים ההגמונים פיקחים ונבונים אשר להם יד ושם במדינות פולין לייסר המינים הנ"ל בשוטים ועקרבים ולהביא אותם לשריפה."

ר' יעקב עמדין, שנלחם בר' יהונתן אייבשיץ, פסק שיש להוציא להורג בשריפה את כל מי שנחשד בשבתאות. 

לאחר מכן ביקש ב-1756 להוציא חרם נגד הנחשדים – לא למכור להם ולא לקנות מהם דבר, לא להשכיר להם בתים ולא לשכור מהם, לא למול את ילדיהם ולא ללמד את ילדיהם. במעשהו זו, הותיר ר' יעקב עמדין אלפי אנשים מזי רעב, ללא בבית, ללא אפשרות לתעסוקה, ללא אוכל לילדיהם.

מעשה ההתנצרות ההמוני בעקבות החרם

באין ברירה, ניגשו המנודים לכנסייה וביקשו בגד ללבוש ומזון לאוכל. 

הכנסייה הסכימה בתנאי שהם יאשרו את עלילות הדם ויסכימו להתנצר. בתחילה סירבו, אך ככל שגדל הרעב כך גדלה נכונותם להסכים לדרישות הכנסייה וכך התנצרו בכנסייה של לבוב.

בסיומו של ויכוח בו השתתפו הרב חיים הכהן רפפורט ומנהיג השבתאים אלישע שור מרוהטין, אמר זה האחרון כנציג השבתאים:
"כי נאשים אתכם על אשר טפלתם עלינו, החפים מפשע לפני האלוהים, כל רשע וזדון והרחקתונו מעדתכם וגרשותו מבתינו וניצלתונו מרכושינו ושפכתם כמעט דמנו...והירחקתונו מכל עזרת אדם ומקורות חיים והכרחתונו לנדוד ולחזר על הפתחים ומאחורי הגדרות....


אתם שפכתם את דמנו בקצף ובביזיון על ידי חרמות ושמתות ונידוי...הא לכם תשלומים מידה כנגד מידה, דם תחת דם....."


כאשר שמע על כך הבעל שם טוב אמר כי הוא:
"כועס מאוד על הרבנים אשר בודים הקדמות שקרים מליבם...."

בעקבות המאבקים האישיים והמשפחתיים בין ראשי הרבנים, בעקבות הקנאה וצרות העין, נוצרו האשמות שווא כלפי ר' יהונתן אייבשיץ ותלמידיו – וכתוצאה מכך נאלצו אלפי יהודים להמיר את דתם בכדי לא למות ברעב, בצמא ובכפור.


ויכוחים ציבוריים בין רבנים לבישופים - רובם הסתיימו בנידויים ובהתנצרות המונים

אין תגובות:

פרסום תגובה