מרגרט מאנז'ו ומלחמות השושנים / על גורלם העגום של מרגרט מלכת אנגליה ובעלה הנרי השישי

במאות ה-14 וה-15 היו נתונות אנגליה וצרפת במלחמה כמעט בלתי פוסקת המכונה כיום 'מלחמת מאה השנים'.

בשנת 1444 היו האנגלים בנסיגה והיו מוכנים לחתום על שביתת נשק. כל התקוות לשלום נחו על כתפיה של צרפתייה צעירה בשם מרגרט (Margaret of Anjou), בתו של הרוזן מאנז'ו, אשר הייתה עתידה להינשא למלך האנגלי הנרי השישי (Henry VI) ובכך לחתום על האמנה בין שתי המדינות.

על הנייר, הרוזן מאנז'ו, אביה של מרגרט, היה אציל רב תארים – הוא היה מלך סיציליה, נאפולי וירושלים אך בפועל הוא בילה את רוב זמנו בלנסות להפיק תועלת ממשית מן התארים הללו. מרגרט גודלה וטופחה ע"י אמה וסבתה שהיו נשים נבונות ורבות עוצמה והיא הייתה נחושה להמשיך את השושלת הנשית העוצמתית הזו.

מרגרט מאנז'ו

תחילת דרכה המלכותית של מרגרט

כשהייתה בת 15 עזבה מרגרט הצעירה את אנז'ו כדי להינשא לגבר שמעולם לא פגשה, מלך אנגליה הנרי השישי. 
הנרי בן ה-23 הקרין עליה חמימות ובטחון. הוא היה עדין ואדיב, והדבר הפך אותו לבן זוג מושלם – אך גם למלך ושליט גרוע מאוד.

הנרי השישי - המלך שסירב להתבגר

הוא הומלך בהיותו בן תשעה חודשים ובאנגליה שלטה בפועל מועצת אצילים, אך גם עתה, כאשר היה בן 23, נראה היה שהוא לא כשיר יותר למלוך משהיה כאשר היה תינוק. 

בשנת 1453 - שבע שנים לאחר שנישאו – ילדה מרגרט את בנם הראשון – אדוארד, אך הנרי לא השתתף בחגיגות כיוון ששלושה חודשים לפני הלידה לקה בהתקף חרדה ושגעון שממנו לא הצליח להתאושש. למעשה, הוא לא ידע כלל שנולד לו בן.

כעת, כאשר היה למרגרט יורש עצר, היא הייתה מוכנה לממש את סמכויות שלטונה וכביטוי ראשון לרצונותיה, הציעה מרגרט לשמש כעוצרת במקום בעלה.  

שלושה חודשים אחרי הלידה, דווח ברחבי לונדון כי היא:

"משתוקקת למשול לבדה במדינה, כמו גם למנות בעצמה את כל שאר בעלי התפקידים שהמלך אמור למנות."

מלחמות השושנים והמלכה מרגרט

אחרי שנים של אנדרלמוסיה ללא שלטון מרכזי חזק, הייתה נתונה אנגליה על סיפה של מלחמת אזרחים (מלחמות השושנים) בהובלת שני בתי האצולה החזקים ביותר בממלכה – בית יורק ובית לנקסטר - אשר נלחמו ביניהם על השלטון באנגליה. 

שני בתי האצולה טענו לזכות לגטימית למשול בהיעדרו של המלך ויריבותם איימה להפוך למלחמת אזרחים כוללת. אך מרגרט לא הייתה מוכנה לוותר על זכותה הטבעית שלה למלוך.

מלחמות השושנים - בית יורק ובית לנקסטר

לאחר 14 חודשים שבהם לא הראה הנרי השישי ולו סימן אחד שהוא יודע מי הוא או היכן הוא נמצא, לפתע חזרה אליו שפיותו והוא שב לתפקד. 
מרגרט הציגה למלך ההמום את בנו, יורש העצר אדוארד, ולרגע היה נדמה שאין עוד טעם במלחמות בית יורק ולנקסטר.

אך כעת התחיל מאבק על ליבו של המלך ועל הצגת נאמנות למלך. במאי 1455 נפגשו שני הצבאות פנים אל פנים בסט אלבנס. מלחמת האזרחים החלה עם הקרב הראשון במלחמות השושנים, כאשר הנרי השישי השברירי יושב על כיסאו וצופה המום במתרחש סביבו.

בתום הלחימה התברר שצבאו של הדוכס מיורק ניצח, ושהדוכס סאמרסט מבית לנקסטר נהרג בקרב. כעת היה המלך נתון להשפעתו הבלעדית של הדוכס מיורק. 

מבחינת המלכה מרגרט, היה זה רגע מכריע. היא לא הייתה מוכנה בשום אופן להשלים עם מצב שבו דוכס הוא זה שייקבע את גורל בית המלוכה – ואת עתידו של בנה, יורש העצר אדוארד.

היא עזבה לטירת טאטברי שבסטפורדשייר כדי ליצור בסיס כוח טריטוריאלי משלה, וציוותה על הגדלת הטירה וביצורה. היא הייתה מוכנה להילחם כדי להגן על זכותו לכתר של בנה, והייתה מוכנה גם להראות זאת לעין כול.

כעת, החלו אויביה לתקוף אותה בשמועות על כך שבנה הוא ממזר, או שבכלל הוחלף בילד אחר. אך היא סירבה לתת למילים להביס אותה, והייתה נחושה להילחם. אנגליה נחלקה אז בין נאמני הדוכס מיורק ונאמני המלכה מרגרט, והיא החלה לגייס צבא שיילחם בשם בעלה המוגבל ובנה הצעיר.

צבא מאהבי המלכה והמלך שנשבה

בספטמבר 1459 נפגשו הצבאות הלוחמים בבלור-הית' שבספורדשייר. אחרי ארבע שעות, לא פחות מ-2,000 חיילים מתים שכבו בשדה הקרב כאשר צבאו של הדוכס מיורק הביס את גדודיה של המלכה מרגרט שכונו בזלזול "מאהבי המלכה".

שלושה שבועות לאחר מכן שוב נפגשו הצדדים הלוחמים והפעם צבאו של יורק הוא זה שהובס. הדוכס, בנו ואחיינו נמלטו על נפשם לאירלנד ולצרפת. מרגרט ניצלה את היעדרם כדי להכריז עליהם כבוגדים.

ביולי 1460 כשבנו של יורק ואחיינו וורוויק שבו עם חיילים למערכה נוספת, התוצאה הייתה הרת אסון כאשר המלך חסר האונים נתפס בעצמו ע"י חייליהם של יורק ווורוויק. כעת הייתה המלכה חסרת ישע כאשר המלך נלקח ללונדון כאסיר. האפיפיור ציין כי:

"המלך היה פחדן יותר מאישה, משולל לחלוטין מתבונה ורוח".

הסכם הפשרה וקיצו המהיר

כאשר הגיעו למרגרט ידיעות כי יורק טוען כי זכותו לכתר עדיפה על פני זכותו של בנה - יורש העצר אדוארד, היא נאלצה להגיע איתו לפשרה. המלך הנרי ישמור על הכתר, אך במותו יירש אותו הדוכס מיורק. היה זה הסכם הרה אסון מבחינתה, וכעת הפכה היריבות ביניהם לקרב עד המוות.

במהירות גדולה בהרבה מאשר קיוותה, נפל הדוכס מיורק למארב שטמנו לו חייליה ונהרג בידיהם ביורקשייר בדצמבר 1460. היא נעצה את ראשו על חנית והציבה אותו לעין כל כשכתר נייר חבוש על ראשו כדי ללעוג לרצונו לזכות בכתר.

כעת, בנו של יורק ואחיינו ביקשו נקמה.

הם נפגשו בסט אלבנס לקרב נוסף שהסתיים בניצחון אשר איחד מחדש סוף סוף את המלך הנרי שישי עם אישתו. 

כעת שוב היו יחד המלך, המלכה ויורש העצר, אך הניצחון עוד לא היה שלם כיוון שבנו של יורק – אדוארד – שהיה גבוה, נאה וכריזמטי, בעל יכולות העולות בהרבה על גילו – טען כעת, כמו אביו לפניו, שהוא זכאי לכתר המלוכה האנגלי. ותושבי לונדון הריעו לו בהתלהבות כאשר הוכתר למלך אדוארד הרביעי.

הקרב היה בלתי נמנע. הלוחמים נפגשו ביורקשייר כאשר מרגרט, הנרי השישי ובנם בן השבע מסתתרים מאחורי חומות העיר יורק. כעת לא הייתה יכולה לעשות מרגרט דבר אלא לצפות בקוצר רוח לתום הקרב, כאשר יתבררו תוצאותיו.

לאחר שמונה שעות ואלפי חיילים הרוגים, התברר כי צבאה של מרגרט הובס לחלוטין וכעת אדוארד מיורק היה מלכה הבלתי מעורער של אנגליה. מרגרט, הנרי ובנם נמלטו כאחרוני הפליטים צפונה, אך היא לא התכוונה לוותר.

המלך אדוארד הרביעי

בסיס התמיכה הצרפתי

כאשר הנרי שישי נכלא במצודת לונדון בקיץ 1465, לא היה לה לאן לפנות ולכן חזרה לצרפת שם הורשתה לקיים חצר קטנה משלה עד שבנה יגדל ויהיה מוכן להילחם על זכותו לכתר שעליה מרגרט מעולם לא ויתרה.

אחיינו של המלך אדוארד מיורק, וורוויק, החל כעת להסתכסך עמו כיוון שהבין שעכשיו אינו יכול עוד להשפיע על החלטותיו. כדי להחליף את המלך אדוארד, הוא היה זקוק למועמד אחר שיכול לחבוש את הכתר והאפשרות המעשית היחידה הייתה המלך הנרי השישי ובנו אדוארד מלנקסטר.

הסכם בין אויבים

למרות התיעוב שחשה כלפיו, החליטה מרגרט לכרות ברית עם וורוויק וביולי 1470 נפגשו בטירת אנז'ה פנים אל פנים במטרה משותפת להדיח את המלך אדוארד מיורק ולהמליך את יורש העצר החוקי, אדוארד מלנקסטר (Edward of Westminster, Prince of Wales).

כנהוג באותם ימים, העסקה נחתמה בשידוך מלכותי – להשיא את יורש העצר אדוארד בן ה-17 לבתו של וורוויק מיורק. כעת התחדשה שוב המלחמה על כס המלוכה והחדשות הטובות הגיעו במהירות מפתיע.

המלך אדוארד הופתע מהמתקפה ונמלט מאנגליה. כעת יכלו המלך ויורש העצר לשוב לאנגליה וביום הראשון של חג הפסחא, 14 לאפריל 1471, הציבו סוף סוף מרגרט, בעלה ובנה את רגלם על אדמת אנגליה. אך העיתוי שלהם היה נוראי.

וורוויק והמלכה מרגרט - מאויבים מושבעים לבעלי ברית

סופו המר והעגמומי של בית לנקסטר

אדוארד מיורק שב גם הוא לאנגליה עם כוחות מחודשים, נפגש לקרב עם וורוויק והביס אותו. שוב נותרה מרגרט חשופה ופגיעה כשכל תכניותיה התנפצו. היא נעה מערבה כדי להתאחד עם תומכיה כאשר אדוארד מיורק נע מזרחה לכיוונה עם כוחותיה.

הם נפגשו לקרב בטיוקסברי ושוב נאלצה מרגרט להמתין לבדה לבשורות כאשר בנה יצא בפעם הראשונה בחייו אל שדה הקרב יחד עם הכוחות הלוחמים. ובמקום בו נלחם, שם נפל ומת כאשר צבאה של מרגרט ובית לנקסטר הובסו, הפעם באופן סופי.

היא לא ניסתה לברוח. לא היה לה לאן ללכת או למען מי להילחם עוד.

היא נשבתה ונלקחה בכרכרה, כאשר היא שומרת על ארשת פנים חתומות, אל לונדון. למחרת היום הוצאה מטירת לונדון גופתו של המלך הנרי השישי, ולתושבי לונדון נאמר שהוא מת משברון לב. בלי בעלה ובנה, לא היה עוד טעם לחייה של מרגרט. 

היא נשארה שבויה ארבע שנים ולאחר מכן שבה לצרפת שבורה ומרוששת, מבלי שאיש ממלכי אירופה ישים ליבו למצבה או יציע לה עזרה, שם חיה עד שנפטרה באוגוסט 1482.

האיכרים שזינקו מן ההרים / על מלחמת העצמאות השוויצרית

ב-1 לאוגוסט 1291 התכנסו מספר איכרים לגדותיו של אגם לרגלי האלפים השוויצריים כדי לטכס עצה מה עושים ע"מ לחסום את דרכו של העריץ שביקש לשעבדם. הם היו אנאלפביתים ולכן נאלצו להזמין סופרים מן העיר על מנת שיכתבו את ההסכם שכרתו ביניהם.

המסמך קבע כי האיכרים, שבאו משלושה עמקים סמוכים - שוויץ, אורי ו-נידוולדן – יישארו "חברים לנצח" (ובמקור הגרמני הקיים עד היום בשמה המלא של שווייץ - Eidgenossenschaft) ולעולם יסייעו זה לזה בכל צרה.

הסצנה המשונה הזו היא תחילתה של אחת המדינות השלוות והעשירות ביותר בעולם – שווייץ, הנקראת על שם אומץ ליבם הרב של בני עמק שוויץ.

מזלם ההיסטורי היה שקיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, רודולף פון הבסבורג, מת שבועיים לפני כן, ולכן לא היה באותו זמן מי שיילחם בהם, אך צאצאיו מבית הבסבורג ימשיכו לשלוט באזור עוד למעלה מ-600 שנים לאחר מכן והם בשום פנים ואופן לא היו מוכנים להשלים עם מרידת האיכרים השוויצריים.

תחילתה של האומה השוויצרית

העוני השוויצרי באותה תקופה היה נוראי.

השמש חדרה בקושי עד לעמקים העמוקים עליהם הטילו ההרים את צילם, החקלאות הייתה קשה ורוב האיכרים נאלצו להיות רועי צאן או בקר או ציידים. ילדים עבדו עם הוריהם במרעה מגיל ארבע או חמש. בעקבות המחסור במזון נהגו נערים בני 14 או 15 לעזוב את ביתם ולנדוד על ההרים בחפשם אחר פרנסה ומזון.

הנערים הצעירים הללו נהגו להשכיר את עצמם כשכירי חרב מקצועיים, והתפרסמו בכל האזור בחוסנם ובאומץ ליבם. הם היו מתלכדים לכנופיות והיו נלחמים אלו באלו על פני ההרים הגבוהים ובעמקים וכך התנסו בלוחמת שטח ובטקטיקות לוחמה.

מפלת בית הבסבורג בשדות שוויץ

בשנת 1315 החליט הדוכס פרידריך מבית הבסבורג (Albrecht II von Österreich) לחסל את האיכרים המורדים.

הוא היה בטוח שאם יראו לפניהם צבא מודרני ובעל שריון ייכנעו מיד ולכן כינס צבא של 8,000 חיילים. יועציו הצבאיים העירו שנובמבר איננו החודש המתאים למסע צבאי לאזור הררי ומושלג כמו שווייץ, אך הוא התעקש וטען שאין טעם להמתין כיוון שלא יידרש שום מאבק.

ב-15 בנובמבר התקדם צבאו לשפתו של אגם קפוא למחצה בביטחון עצמי מוחלט כיוון ששמעו שהאיכרים לא הצליחו לקבץ אלא 1,500 לוחמים בלבד.

לפתע, החלו גזעי עץ ואבנים גדולות להתגלגל מראשי ההרים על האבירים וסוסיהם והם נדחפו אל תוך מי האגם הקפוא.

צווחות מחרידות החלו להישמע מכל עבר כאשר מאות איכרים חמושים החלו להתגלגל מן ההרים תוך שהם יורים חיצים מדויקים על מערבולת האבירים והסוסים ההמומים. כאשר התקרבו החלו לטבוח בחיילים האוסטרים באמצעות הנשק השוויצרי האופייני – האלברד (Halberd).

הדוכס ליאופולד היה הראשון לנטוש את שדה הקרב ולברוח. הצבא האבירי חוסל לחלוטין וניצחון האיכרים השוויצרים היה מוחלט.

לוחמים שוויצרים נושאי האלברד - הנשק השוויצרי המסורתי

תחילת היווצרותה של המדינה השוויצרית

לא רחוק משלושת העמקים, נחה העיר העשירה לוצרן שהייתה נתונה תחת שלטון בית הבסבורג.

אנשי העיר שמעו על תבוסת בית הבסבורג בידי האיכרים ורקחו עימם הסכם סודי שבמסגרתו יספקו לאיכרים גבינות ומוצרי טקסטיל, ואלו בתמורה יספקו לעיר מוצרי חקלאות והגנה מפני חיילי בית הבסבורג.

ההסכם שנערך בשנת 1332 הונצח בשמו של אגם ארבע-הקנטונים (שוויץ, אורי, נידוולדן ו-ולוצרן), הנקרא כיום אגם לוצרן. הייתה זו הפעם הראשונה שעיר בורגנית גדולה כרתה ברית עם איכרים כפריים למרד כנגד בית הבסבורג הקיסרי.

בשנת 1351 החליטו אנשי המטרופולין הגדול ציריך להצטרף גם הם להסכם עם האיכרים, ולאחר מכן עשו זאת גם ערים אחרות.

אנשי בית הבסבורג נשאו את עיניהם אל העיר התעשייתית הגדולה שהייתה עוד בשליטתם – עיר הדובים – ברן, ולהפתעתם ב-1353 גם עיר זו הצטרפה לברית, ובכך סללה את הדרך לעצמאותה הבלתי נמנעת של שוויץ.

אגם לוצרן - היופי המסחרר מכסה על היסטוריה נועזת

תבוסת ליאופולד השלישי מבית הבסבורג

ליאופולד השלישי מבית הבסבורג (Leopold III von Österreich) החשיב עצמו למומחה צבאי. 
הוא עקב אחר קרבות מאה השנים בין צרפת לאנגליה והגיע למסקנה כי מקור המפלות בכך שהאבירים נשארו רכובים על הסוסים ולא ירדו מהם כדי להילחם.

הוא יזם טקטיקה חדשה למלחמה רגלית ללא סוסים, וגייס למערכה 6,000 אבירים לוחמים. הפעם, תוזמנה המתקפה לחודש יולי כדי להימנע מתבוסה כפי שחווה קודמו ליאופולד השני במי האגמים הקפואים.

ב-9 ביולי 1386 הגיעו ליאופולד וקציניו להרי שווייץ, סמוך לכפר זאמפך.

כאשר ראו הקצינים מספר איכרים צופים עליהם מראשי ההרים, היו בטוחים שהפתעתם מוחלטת והניצחון קרוב מתמיד. ליאופולד הורה לחייליו לרדת מן הסוסים ולהתחיל לרדוף אחר האיכרים והם החלו לעלות על ההר כחומת ברזל מול השוויצרים שהחלו לסגת.

לפי המסורת השוויצרית, התקדם לוחם שוויצרי בשם ארנולד פון וינקלריד אל עבר הכוחות האוסטריים, והם - שהיו בטוחים שהוא רוצה להיכנע - פינו לו מעבר עד למקומו של הדוכס ליאופולד.

כאשר הגיע לשם תפס מספר חניתות של האוסטרים וכיוון אותן אל עבר חזהו. האוסטרים לא הבינו את מעשיו ואת כוונתו, והמהומה שנוצרה נוצלה ע"י הלוחמים השוויצריים בכדי לזנק ממקומות המסתור ולהתקיף, גל אחר גל, את האבירים האוסטרים.

התוצאה הייתה טבח נוראי של הצבא האוסטרי שהושמד כמעט כולו. בין גופות החיילים האוסטריים נמצאה גם גופתו של הדוכס ליאופולד עצמו.

וינקלריד אוחז את החניתות שניות לפני התבוסה האוסטרית

תרבות המלחמה השוויצרית

אירופה גילתה פתאום שבליבה קמה ישות עצמאית, המבוססת על הסכמה ושותפות בין איכרים ובין עירוניים בורגניים, ללא שלטון מרכזי מסודר, ללא קיסר או שליט יחיד – תופעה ייחודית באירופה שנשלטה כולה ע"י מונרכיות או פיאודלים.

ככל שחלפו השנים הפך המאבק לעצמאות עבור השוויצרים לדת שנייה.

הנוער המתין לקרבות כפי שממתינים לאקסטזה מינית. אחרי כל קרב מוצלח, היו בני הנוער מתכנסים סביב מדורות בכדי לשמוע סיפורי גבורה. הנערים היו מתארגנים בקבוצות בשם 'כנופיית החופש' או 'חבורת האחים בדם'.

תרבות המלחמה והקרב הייתה במשך עשורים לתרבות החיים של אזרחי שווייץ, אך לעולם לא כדי לכבוש עם אחר או להגדיל את ארצם אלא אך ורק למטרה אחת – למען החירות והגנת החופש שלהם עצמם.

הייתה זו ישות שחרתה על דגלה את החירות, את העצמאות מתשלום מיסים לרוזנים, נסיכים ודוכסים, או כפי שהגדיר אותם מקיאוולי:

"השוויצרים הם גרמנים השונאים אצילים ונסיכים".

הפלאנקס השוויצרי - בלתי ניתן לעצירה

עריץ חדש עולה - שארל דוכס בורגונדיה

בתחילת המאה ה-15 עלתה על במת ההיסטוריה ממלכה חדשה – בורגונדיה, ובראשה הדוכס שארל 'הנועז' מבית סבויה (Charles le Téméraire).

נשקו הסודי היה חיל התותחנים שלו. 

הוא תכנן למשוך את הלוחמים השוויצריים אל המרחבים הפתוחים בגבול בורגונדיה – שוויץ ושם לטבוח בהם באמצעות אבק שריפה ופגזים. הוא הודיע מראש שלא יגלה רחמים כלפי האיכרים והותיר בפניהם שתי ברירות – להיכנע או למות בשדה הקרב.

הממלכה הצרפתית, שהייתה מעוניינת שבורגונדיה תסתבך בשדות הקרב השווייצריים בכדי שלא תפנה דרומה למלחמה נגדה, החלה שולחת לשוויצרים כמויות גדולות של תחמושת, כסף ומטבעות זהב.

בשנת 1477 פלש שארל הנועז דוכס בורגונדי לשטח שוויץ. תחילה נפלו בידיו בשבי כ-400 איכרים שוויצרים, והוא ציווה לתלות אותם כדי להפגין את אכזריותו ונחישותו.

הוא בטח בניצחונו עד כדי כך שהורה לצבאו לשאת אל שדות הקרב את כסאו המוזהב ואת חרבו עטורת אבני החן יחד עם אוהלי קטיפה ומשי שהכין ליום שאחרי הניצחון. את צבאו ליוו קבוצות של שגרירים זרים שהזמין כדי לצפות מקרוב בניצחון שצפוי לו.

לאחר מכן יצא בראש 20,000 חיילים אל העיר ברן כדי למחוץ אחת ולתמיד את הצבא השוויצרי כאשר על אם הדרך התגלה מולו הצבא השוויצרי ערוך לתלפיות וחמוש לעייפה.

הפלנקס השוויצרי – פר בעל אלף קרניים מברזל – התקדם חזיתית אל עבר כוחותיו של שארל.

לפתע, בלי כל התרעה מראש, פרצו מן היערות שבשני צידי הדרך מאות לוחמים שוויצרים חמושים בחניתות, כאשר את האוויר ואת אוזני הלוחמים קורעות תקיעותיהם של חצוצרות לוצרן ושופרי אורי.

החיילים הבורגונדיים נבהלו והחלו לנוס לכל עבר. העגלות עמוסות הציוד החלו מתהפכות. 

שארל ההמום החל לצרוח ולהכות באנשיו בחרבו אך ללא הועיל, צבאו התפזר לכל עבר. הייתה זו תבוסה מוחצת כמעט ללא קרב.

שארל דוכס בורדונדיה ביערות השוויצריים

מגודל הבושה, החל שארל הנועז להיערך בקדחתנות היסטרית לקרב נוסף. הוא יצק תותחים חדשים והטיל מיסים כבדים על אזרחיה בורגונדיה כדי לגייס את המשאבים הדרושים לקרב.

הוא הגיע עד כדי 22 ק"מ מן העיר ברן כאשר במחנהו שוב נמצאים שגרירים זרים שהוזמנו לראות כיצד הוא מרסק את העוצמה השוויצרית. הוא הטיל מצור על העיר מורטן והחל להקים ולבסס את מחנות הצבא סביבה.

ב-22 ביוני 1476, יום קיץ שוויצרי גשום, הופיעו לפתע מתוך היערות אלפי לוחמים שוויצרים. בדו"ח שנכתב יומיים לאחר מכן ע"י ג'ובאני פנגרולה השגריר של דוכס מילאנו שליווה את צבאו של שארל, נכתב:

"ברגע בו יצאו מן היער הזעיקו את האדון הדוכס שארל. הוא פקד על החצוצרנים לתקוע את האות כדי להורות לחיילים לעלות על הסוסים ופקד על משרתיו להלביש אותו בשריון...ניגשתי אל הדוכס ואמרתי לו שהוא חייב להחליט מה לעשות כי כוחותיו העומדים מול השוויצרים חלשים מדי והוא ביקש שנסייע לו לסיים ללבוש את שריונו. 
ביקשתי לשכנע אותו שוב שהאויב באמת קרוב מדי, אך הוא התעקש לא להאמין ולא לקבל את אזהרותי.
כאשר לבסוף נסגר שריונו והוא יצא כדי לעלות על סוסו, היה זה מאוחר מדי כיוון שהחלה כבר המנוסה של חייליו. מכל עבר ראיתי אותם בורחים.... עשרת אלפים חיילים נפלו. שגריר ספרד נפגע משתי מכות חרב על ראשו, אני דרבנתי את סוסי והשבח לאל הצלתי את חיי... "

הניצחון הפעם היה סופי. 

השוויצרים החליטו שכדי למנוע מלחמות נוספות, עדיף לשים קץ לחייו של דוכס בורגונדי התוקפני, וכאשר הסתבך במלחמה מיותרת כנגד דוכסות לוריין ניצלו השוויצרים את ההזדמנות לעזרת הלוריינים.

ב-5 לינואר 1477 התגלתה בשלג גופתו הערומה והאכולה ע"י זאבים של שארל הנועז. היה זה סופה המר והמהדהד של הממלכה הבורגונדית, והאות הסופי לניצחונם ולעצמאותם של השוויצרים.

גופתו הערומה של שארל הנועז בשדה הקרב

שלל הכסף, הזהב ואבני החן שהובילו אנשי הצבא השוויצרים אל ארצם הופקדו למשמרת בידי בני המעמד העירוני בערים הגדולות, ובכך נוסדה מערכת בנקאות השוויצרית האוטונומית והדיסקרטית, כפי שאנו מכירים אותה עד עצם היום הזה.

שומרים שוויצרים כיום במקומות שונים באירופה

1542 שנים למותו של הענק האיטלקי / על סופה של האימפריה הרומית המערבית

במשך אלף שנים התקיימה במרחב אגן הים התיכון האימפריה הרומית.

היא פשטה ולבשה צורות, הפכה מרפובליקה לקיסרות ולאחר מכן לשלטון משותף של ארבעה שליטים (טטרארכיה) ושוב לקיסרות.

הייתה זו האימפריה שהביאה לעולם את קלאודיוס, יוליוס קיסר וברוטוס, אוגוסטוס וטיבריוס, נירון קיסר, אספסיאנוס ובנו טיטוס, הפיצה ברחבי העולם את המקדשים הפגאניים, הארנות והאמפיתיאטראות, הגשרים, אמות המים האדירות ותעלות הביוב העירוניות.

שליטיה וקיסריה לחמו מלחמת חורמה במאמיני הדת הנוצרית וצלבו מאות מהם, אך לאחר מכן היו גם אלה שהכריזו עליה כדת הרשמית והיחידה של הקיסרות הרומית ובכך הביאו להפצתה בכל רחבי העולם.

היא הותירה חותם בל ישוער בכל נקודה שאליה הגיעה על פני הגלובוס, אך לאחר כמעט אלף שנות קיום, הגיעה גם היא לסופה.

היום לפני 1542 שנים, ב-4 בספטמבר שנת 476, הוא התאריך המקובל על ההיסטוריונים כיום קיצה של האימפריה.

האימפריה הרומית בשיא גדולתה - סובבת את הים התיכון מכל עבריו

תחילת דעיכתה של האימפריה

בשנת 410 לספירה, אחרי עשרות שנים של התפוררות איטית בכוחה של הקיסרות הרומית בעקבות מאבקי ירושה ומשברים כלכליים שהחלישו עד מאוד את הצבא הרומי, פלש לרומא אלאריק מלך הוויזיגותים והתיר לכוחותיו לבזוז את כל אוצרותיה במשך שלושה ימים ברציפות.

באזורים אחרים של האימפריה קיבלו שבטים גרמאניים זכויות חלקיות בתוצרת החקלאית מאדמות שנחשבו כשייכות לאימפריה, ושבטים ונדאליים קיבלו זכויות בשטחי גאליה.

במקביל, ממזרח הייתה נתונה האימפריה הרומית ללחצים של השבטים ההונים בפיקודו של המצביא האגדי אטילה ההוני. כוחותיו של אטילה ערכו גם הם מסעות ביזה והרג ברחבי איטליה, ועצרו בשערי רומא רק לאחר ששולם להם כופר כבד ע"י הסנאטורים הרומאיים.

לאחר מותו של אטילה והתפוררות הצבא ההוני הגיע תורם של השבטים הואנדליים אשר פלשו לרומא ממערב, החריבו ושדדו אותה במשך לא פחות משבועיים תמימים.

ההפיכה האחרונה באימפריה

בהיעדר שלטון מרכזי חזק נשלטה רומא בידי סדרה של קיסרים חלשים ומפקדי צבא חזקים אשר תמרנו אותם כרצונם.

ב-28 לאוגוסט שנת 475 ביצע מפקד הצבא הרומאי פלביוס אורסטס (Orestes) הפיכה צבאית כנגד הקיסר יוליוס נפוס, תפס את השלטון במקומו ומינה את בנו הצעיר – רומולוס אוגוסטולוס (Romulus Augustulus - 'אוגוסטוס הקטן') בן ה-10 – לקיסר רומי.

רומולוס אוגוסטולוס ('אוגוסטוס הקטן')

לפני שביצע את ההפיכה, הבטיח פלביוס לשכירי החרב הגרמאניים של הצבא הרומי אדמות להתיישבות בשטחי איטליה אך משהפך לשליט היחיד של רומי התכחש להסכם וסירב לאפשר לחייליו לקבל את האדמות שציפו לקבל.

כמעט שנה לאחר מכן, ב-23 לאוגוסט שנת 476, לאחר שנואשו מן המגעים עם פלביוס, הכתירו החיילים המאוכזבים את אחד ממפקדיהם, אודואקר (Odoacer) למלכם היחיד ותחת פיקודו החלו להילחם נגד פלביוס.

הגדודים הגרמאניים המורדים כבשו שטחים נרחבים בצפון איטליה תוך שהם מחריבים ובוזזים כל עיר וכפר שניקרו בדרכם וב-28 באוגוסט שנת 476 – שנה אחת בדיוק אחרי ההפיכה שביצע נגד הקיסר - נלכד פלביוס אורסטס והוצא להורג.

סופו של קיסר רומי האחרון

גדודי המורדים המשיכו להתקדם אל עבר העיר רוונה (Ravenna) שבה הסתתר הקיסר הצעיר רומולוס, עד שלכדו את העיר ובתוכה הקיסר.

אודואקר העמיד בפני רומולוס אפשרות בחירה נדיבה למדי ביחס למקובל באותם ימים – לוותר על כתר הקיסרות או למות, ובעקבות כך ב-4 בספטמבר שנת 476 ויתר רומולוס מרצון על הכתר כדי לשמור על חייו. 

לאחר שוויתר על הכתר ריחם אודואקר על חייו, שלח אותו לחיות בחיק משפחתו ואף העניק לו פנסיה שנתית נדיבה שממנה יוכל להתקיים עד סוף ימיו.

רומולוס אוגוסטולוס מוותר על כס הקיסר, 4 בספטמבר 476

אחרי רומולוס לא מונו עוד קיסרים לאימפריה הרומית המתפוררת, ולכן תאריך זה נחשב עד היום ליום שבו נסתם הגולל על האימפריה הרומית המערבית.

היה זה סופה העגום של האימפריה ששטחיה הנרחבים נחלקו מעתה בין השבטים הגרמאניים האוסטרוגותים (הגותים המזרחיים) והויזיגותיים (הגותים המערביים), הואנדליים, הגאליים, הפראנקים והבורגונדיים ועוד.

ממזרח לה תמשיך להתקיים האימפריה הרומית המזרחית – ממלכת ביזנטיון – אשר תמשיך להתקיים כאלף שנים נוספות עד לכיבושה ע"י כוחות האימפריה העות'מאנית בשנת 1453.