יום ראשון, 16 בספטמבר 2018

מרגרט מאנז'ו ומלחמות השושנים / על גורלם העגום של מרגרט מלכת אנגליה ובעלה הנרי השישי



במאות ה-14 וה-15 היו נתונות אנגליה וצרפת במלחמה כמעט בלתי פוסקת המכונה כיום 'מלחמת מאה השנים'.

בשנת 1444 היו האנגלים בנסיגה והיו מוכנים לחתום על שביתת נשק. כל התקוות לשלום נחו על כתפיה של צרפתייה צעירה בשם מרגרט, בתו של הרוזן מאנז'ו, אשר הייתה עתידה להינשא למלך האנגלי הנרי השישי ובכך לחתום על האמנה בין שתי המדינות.

על הנייר, הרוזן מאנז'ו, אביה של מרגרט, היה אציל רב תארים – הוא היה מלך סיציליה, נאפולי וירושלים אך בפועל הוא בילה את רוב זמנו בלנסות להפיק תועלת ממשית מן התארים הללו. מרגרט גודלה וטופחה ע"י אמה וסבתה שהיו נשים נבונות ורבות עוצמה והיא הייתה נחושה להמשיך את השושלת הנשית העוצמתית הזו.


מרגרט מאנז'ו

תחילת דרכה המלכותית של מרגרט

כשהייתה בת 15 עזבה מרגרט הצעירה את אנז'ו כדי להינשא לגבר שמעולם לא פגשה, מלך אנגליה הנרי השישי. 
הנרי בן ה-23 הקרין עליה חמימות ובטחון. הוא היה עדין ואדיב, והדבר הפך אותו לבן זוג מושלם – אך גם למלך ושליט גרוע מאוד.


הנרי השישי - המלך שסירב להתבגר

הוא הומלך בהיותו בן תשעה חודשים ובאנגליה שלטה בפועל מועצת אצילים, אך גם עתה, כאשר היה בן 23, נראה היה שהוא לא כשיר יותר למלוך משהיה כאשר היה תינוק. 

בשנת 1453 - שבע שנים לאחר שנישאו – ילדה מרגרט את בנם הראשון – אדוארד, אך הנרי לא השתתף בחגיגות כיוון ששלושה חודשים לפני הלידה לקה בהתקף חרדה ושגעון שממנו לא הצליח להתאושש. למעשה, הוא לא ידע כלל שנולד לו בן.

כעת, כאשר היה למרגרט יורש עצר, היא הייתה מוכנה לממש את סמכויות שלטונה וכביטוי ראשון לרצונותיה, הציעה מרגרט לשמש כעוצרת במקום בעלה.  

שלושה חודשים אחרי הלידה, דווח ברחבי לונדון כי היא:
"משתוקקת למשול לבדה במדינה, כמו גם למנות בעצמה את כל שאר בעלי התפקידים שהמלך אמור למנות."

מלחמות השושנים והמלכה מרגרט

אחרי שנים של אנדרלמוסיה ללא שלטון מרכזי חזק, הייתה נתונה אנגליה על סיפה של מלחמת אזרחים (מלחמות השושנים) בהובלת שני בתי האצולה החזקים ביותר בממלכה – בית יורק ובית לנקסטר - אשר נלחמו ביניהם על השלטון באנגליה. 

שני בתי האצולה טענו לזכות לגטימית למשול בהיעדרו של המלך ויריבותם איימה להפוך למלחמת אזרחים כוללת. אך מרגרט לא הייתה מוכנה לוותר על זכותה הטבעית שלה למלוך.


מלחמות השושנים - בית יורק ובית לנקסטר

לאחר 14 חודשים שבהם לא הראה הנרי השישי ולו סימן אחד שהוא יודע מי הוא או היכן הוא נמצא, לפתע חזרה אליו שפיותו והוא שב לתפקד. 
מרגרט הציגה למלך ההמום את בנו, יורש העצר אדוארד, ולרגע היה נדמה שאין עוד טעם במלחמות בית יורק ולנקסטר.

אך כעת התחיל מאבק על ליבו של המלך ועל הצגת נאמנות למלך. במאי 1455 נפגשו שני הצבאות פנים אל פנים בסט אלבנס. מלחמת האזרחים החלה עם הקרב הראשון במלחמות השושנים, כאשר הנרי השישי השברירי יושב על כיסאו וצופה המום במתרחש סביבו.

בתום הלחימה התברר שצבאו של הדוכס מיורק ניצח, ושהדוכס סאמרסט מבית לנקסטר נהרג בקרב. כעת היה המלך נתון להשפעתו הבלעדית של הדוכס מיורק. 

מבחינת המלכה מרגרט, היה זה רגע מכריע. היא לא הייתה מוכנה בשום אופן להשלים עם מצב שבו דוכס הוא זה שייקבע את גורל בית המלוכה – ואת עתידו של בנה, יורש העצר אדוארד.

היא עזבה לטירת טאטברי שבסטפורדשייר כדי ליצור בסיס כוח טריטוריאלי משלה, וציוותה על הגדלת הטירה וביצורה. היא הייתה מוכנה להילחם כדי להגן על זכותו לכתר של בנה, והייתה מוכנה גם להראות זאת לעין כול.


כעת, החלו אויביה לתקוף אותה בשמועות על כך שבנה הוא ממזר, או שבכלל הוחלף בילד אחר. אך היא סירבה לתת למילים להביס אותה, והייתה נחושה להילחם. אנגליה נחלקה אז בין נאמני הדוכס מיורק ונאמני המלכה מרגרט, והיא החלה לגייס צבא שיילחם בשם בעלה המוגבל ובנה הצעיר.

צבא מאהבי המלכה והמלך שנשבה

בספטמבר 1459 נפגשו הצבאות הלוחמים בבלור-הית' שבספורדשייר. אחרי ארבע שעות, לא פחות מ-2,000 חיילים מתים שכבו בשדה הקרב כאשר צבאו של הדוכס מיורק הביס את גדודיה של המלכה מרגרט שכונו בזלזול "מאהבי המלכה".

שלושה שבועות לאחר מכן שוב נפגשו הצדדים הלוחמים והפעם צבאו של יורק הוא זה שהובס. הדוכס, בנו ואחיינו נמלטו על נפשם לאירלנד ולצרפת. מרגרט ניצלה את היעדרם כדי להכריז עליהם כבוגדים.

ביולי 1460 כשבנו של יורק ואחיינו וורוויק שבו עם חיילים למערכה נוספת, התוצאה הייתה הרת אסון כאשר המלך חסר האונים נתפס בעצמו ע"י חייליהם של יורק ווורוויק. כעת הייתה המלכה חסרת ישע כאשר המלך נלקח ללונדון כאסיר. האפיפיור ציין כי:
"המלך היה פחדן יותר מאישה, משולל לחלוטין מתבונה ורוח".

הסכם הפשרה וקיצו המהיר

כאשר הגיעו למרגרט ידיעות כי יורק טוען כי זכותו לכתר עדיפה על פני זכותו של בנה - יורש העצר אדוארד, היא נאלצה להגיע איתו לפשרה. המלך הנרי ישמור על הכתר, אך במותו יירש אותו הדוכס מיורק. היה זה הסכם הרה אסון מבחינתה, וכעת הפכה היריבות ביניהם לקרב עד המוות.

במהירות גדולה בהרבה מאשר קיוותה, נפל הדוכס מיורק למארב שטמנו לו חייליה ונהרג בידיהם ביורקשייר בדצמבר 1460. היא נעצה את ראשו על חנית והציבה אותו לעין כל כשכתר נייר חבוש על ראשו כדי ללעוג לרצונו לזכות בכתר.

כעת, בנו של יורק ואחיינו ביקשו נקמה.
הם נפגשו בסט אלבנס לקרב נוסף שהסתיים בניצחון אשר איחד מחדש סוף סוף את המלך הנרי שישי עם אישתו. 

כעת שוב היו יחד המלך, המלכה ויורש העצר, אך הניצחון עוד לא היה שלם כיוון שבנו של יורק – אדוארד – שהיה גבוה, נאה וכריזמטי, בעל יכולות העולות בהרבה על גילו – טען כעת, כמו אביו לפניו, שהוא זכאי לכתר המלוכה האנגלי. ותושבי לונדון הריעו לו בהתלהבות כאשר הוכתר למלך אדוארד הרביעי.

הקרב היה בלתי נמנע. הלוחמים נפגשו ביורקשייר כאשר מרגרט, הנרי השישי ובנם בן השבע מסתתרים מאחורי חומות העיר יורק. כעת לא הייתה יכולה לעשות מרגרט דבר אלא לצפות בקוצר רוח לתום הקרב, כאשר יתבררו תוצאותיו.

לאחר שמונה שעות ואלפי חיילים הרוגים, התברר כי צבאה של מרגרט הובס לחלוטין וכעת אדוארד מיורק היה מלכה הבלתי מעורער של אנגליה. מרגרט, הנרי ובנם נמלטו כאחרוני הפליטים צפונה, אך היא לא התכוונה לוותר.
המלך אדוארד הרביעי

בסיס התמיכה הצרפתי

כאשר הנרי שישי נכלא במצודת לונדון בקיץ 1465, לא היה לה לאן לפנות ולכן חזרה לצרפת שם הורשתה לקיים חצר קטנה משלה עד שבנה יגדל ויהיה מוכן להילחם על זכותו לכתר שעליה מרגרט מעולם לא ויתרה.

אחיינו של המלך אדוארד מיורק, וורוויק, החל כעת להסתכסך עמו כיוון שהבין שעכשיו אינו יכול עוד להשפיע על החלטותיו. כדי להחליף את המלך אדוארד, הוא היה זקוק למועמד אחר שיכול לחבוש את הכתר והאפשרות המעשית היחידה הייתה המלך הנרי השישי ובנו אדוארד מלנקסטר.

הסכם בין אויבים

למרות התיעוב שחשה כלפיו, החליטה מרגרט לכרות ברית עם וורוויק וביולי 1470 נפגשו בטירת אנז'ה פנים אל פנים במטרה משותפת להדיח את המלך אדוארד מיורק ולהמליך את יורש העצר החוקי, אדוארד מלנקסטר.

כנהוג באותם ימים, העסקה נחתמה בשידוך מלכותי – להשיא את יורש העצר אדוארד בן ה-17 לבתו של וורוויק מיורק. כעת התחדשה שוב המלחמה על כס המלוכה והחדשות הטובות הגיעו במהירות מפתיע.

המלך אדוארד הופתע מהמתקפה ונמלט מאנגליה. כעת יכלו המלך ויורש העצר לשוב לאנגליה וביום הראשון של חג הפסחא, 14 לאפריל 1471, הציבו סוף סוף מרגרט, בעלה ובנה את רגלם על אדמת אנגליה. אך העיתוי שלהם היה נוראי.

וורוויק והמלכה מרגרט - מאויבים מושבעים לבעלי ברית

סופו המר והעגמומי של בית לנקסטר

אדוארד מיורק שב גם הוא לאנגליה עם כוחות מחודשים, נפגש לקרב עם וורוויק והביס אותו. שוב נותרה מרגרט חשופה ופגיעה כשכל תכניותיה התנפצו. היא נעה מערבה כדי להתאחד עם תומכיה כאשר אדוארד מיורק נע מזרחה לכיוונה עם כוחותיה.

הם נפגשו לקרב בטיוקסברי ושוב נאלצה מרגרט להמתין לבדה לבשורות כאשר בנה יצא בפעם הראשונה בחייו אל שדה הקרב יחד עם הכוחות הלוחמים. ובמקום בו נלחם, שם נפל ומת כאשר צבאה של מרגרט ובית לנקסטר הובסו, הפעם באופן סופי.

היא לא ניסתה לברוח. לא היה לה לאן ללכת או למען מי להילחם עוד.

היא נשבתה ונלקחה בכרכרה, כאשר היא שומרת על ארשת פנים חתומות, אל לונדון. למחרת היום הוצאה מטירת לונדון גופתו של המלך הנרי השישי, ולתושבי לונדון נאמר שהוא מת משברון לב. בלי בעלה ובנה, לא היה עוד טעם לחייה של מרגרט. 

היא נשארה שבויה ארבע שנים ולאחר מכן שבה לצרפת שבורה ומרוששת, מבלי שאיש ממלכי אירופה ישים ליבו למצבה או יציע לה עזרה, שם חיה עד שנפטרה באוגוסט 1482.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה