מס הכנסה ומע"מ? ומה דעתכם על מס תנורים ומס משקופים?

בישראל של 2018 קשה למצוא מישהו שלא מכיר את מס הכנסה ומע"מ (אם כי אפשר בהחלט למצוא אנשים שלא משלמים אותם...).

ממש כמו היום, גם בימי הביניים חיפשו דרכים לחשב את המס שיש לגבות מכל משק בית, לפי גודל הבית או האחוזה, או לפי מידת העושר של בעלי הבית.

מס תנורים

אחת הדרכים המקובלות והעתיקות ביותר היתה מס תנורים (Hearth tax) - כל משק בית חויב לשלם מס לפי מספר תנורי החימום או ההסקה שהיו בו. 

מס תנורים - יכול לעבוד היום?

שיטת המיסוי הזו החלה כנראה באימפריה הביזנטית עוד במאה השביעית תחת השם "קפניקון" (kapnikon), ובוודאות הייתה קיימת בה מן המאה התשיעית והלאה.

מספר מדינות אירופאיות אהבו את הרעיון והחליטו לאמץ אותו....

בתחילת המאה ה-14, כאשר התקציב הממשלתי הצרפתי לא הספיק לכיסוי הוצאות המלחמה והוצאות בית המלוכה, הוטל בצרפת מס בשם fouage אשר נגבה באופן מרוכז מכל עיר לפי מספר תנורי החימום וההסקה שקיימים בעיר.

באנגליה זה קרה שלוש מאות שנים לאחר מכן - בשנת 1662 הוטל מס התנורים בכדי לתמוך בתקציב משק הבית וההוצאות של בית המלוכה האנגלי. למעשה, באירלנד ובסקוטלנד הגבייה של המס המשיכה עד המאה ה-19 כמעט...

מס משקופים ו....חלונות!

במהלך המאה השבע עשרה והשמונה עשרה החלו להיגבות באירופה מס משקופים (Lintel tax) - לפי מספר המשקופים שקיימים בכל בית - ואפילו מס חלונות (Window tax) - לפי מספר החלונות שהיו בבית.

המיסים הללו נחשבו למתקדמים וחברתיים במיוחד כיוון שהם קיימו קשר ישיר בין גודלו של הבית ומידת העושר של בעליו, למס שהם חוייבו לשלם....

מס חלונות - איזה יופי של רעיון!

מעניין מה היה קורה אם היו מנסים להטיל מס כזה היום...

ובעצם, אם השכונות שלנו נראות ככה..... איך זה עוד לא קרה עד עכשיו?   😉

מס חלונות מודרני...פוטנציאל גבייה בלתי מוגבל כמעט  :)

שני שלדים ומלך אחד / סיפורו של ריצ'רד השלישי, מלך אנגליה

ריצ'רד פלנטג'נט, הדוכס מגלוסטר, היה אחיו הצעיר של מלך אנגליה אדוארד הרביעי (Edward IV). 

בהיותו גבר צעיר בן 31 הצטיין בתפקיד מרכז השלטון האנגלי בצפון צרפת. מכריו ונתיניו תיארו אותו כאדם נקי כפיים וטהור מידות, אולי אף טהור המידות הגדול ביותר של אותה תקופה. 
בכל שנות מלכותו של אחיו, המלך אדוארד הרביעי, תמך בו ריצ'רד ולחם לצידו בנאמנות כנגד קשרים שנקשרו נגדו.

ריצ'רד דוכס גלוסטר, אחיו של המלך המכהן אדוארד הרביעי

באפריל 1483 נפטר לפתע אחיו, המלך אדוארד הרביעי.

ריצ'רד הודיע מיד על נאמנותו ליורש העצר – בן אחיו – אדוארד החמישי (Edward V), אך בסתר ליבו הרהר בעובדה הרת האסון כי בינו ובין הכתר האנגלי עומדים רק שני ילדים צעירים – אחיינו יורש העצר, אדוארד החמישי בן ה-12, ואחיו הצעיר ריצ'רד בן התשע...

יורש העצר, אדוארד החמישי בן ה-12, ואחיו הצעיר ריצ'רד בן התשע

בסתר ליבו החל לגבש אז תכנית מחרידה – לחסל את שני אחייניו, יורשי העצר הצעירים, כך יהפוך הוא עצמו ליורש הכתר האנגלי.

לורד פרוטקטור 

יום אחד הודיע ריצ'רד כי לפני מותו מינה אותו אחיו, המלך המנוח אדוארד הרביעי, לעוצר ולמגן (פרוטקטור) לשני אחייניו הצעירים.

לשם השמירה עליהם, כך טען, הוא חייב לגייס צבא ולהצטרף אל אחיינו, המלך הצעיר אדוארד החמישי שעשה אז את דרכו אל עבר לונדון כאשר הוא מלווה ע"י דודו מצד אימו – הלורד דרייברס.

המלכה האלמנה, אליזבת וודוויל (Elizabeth Woodville), ביקשה לבדוק האם נכתב משהו על כך בצוואת המלך המנוח. 
כיוון שלא נמצא בצוואה אף אזכור לבקשה כזו החלה המלכה לחשוד בכוונותיו של הדוכס מגלוסטר. היא לקחה את בנה הצעיר ריצ'רד ונכנסה יחד אתו אל כנסיית ווסטמינסטר הקדושה, שם חשבה כי יהיו מוגנים מכל רע.

כאשר הגיעה שיירת המלך אדוארד החמישי ללונדון, חטף הדוכס מגלוסטר אותו, את ידידיו ואת דודו הלורד דרייברס, והורה לאסור אותם במצודת לונדון. למלך הצעיר אמר הדוכס ריצ'רד שהוא נלקח למצודה אך ורק כדי לשמור עליו...

המלך אדוארד החמישי ואחיו הצעיר ריצ'רד במצודת לונדון

תעמולת השקר והכזב

כדי להסתיר את כוונותיו האמיתיות מפני אזרחי לונדון ביצע הדוכס מגלוסטר מפגן ראווה יוצא דופן. 

הוא נכנס לעיר בתהלוכה בה הוצגו כמויות גדולות של כלי נשק וטען שאת הנשק החרים מרוצחים שניסו לתקוף אותו, וכי עליו לאסור מספר אנשים במגדל לונדון כדי להגן על המלך הצעיר ואנשיו. 

וכך פורסם בכרזות שפוזרו בעיר:

"אני דוכס גולסטר, פרוטקטור של מלכנו, מבקש את עזרתכם נגד המלכה ואנשי הדם שלה, כיוון שהם מתכוונים לרצוח אותנו נפש, מבקשים להשמיד את כל בעלי הדם המלכותי בממלכתנו, ועוד מבקשים הם להביא להרס מוחלט של כל אנשי הכבוד ושל צאצאיהם."

ביום ראשון כחודש לאחר מכן, עלו הכמרים לשאת את הדרשה השבועית ובדרשתם גילו למאזינים הקתולים האדוקים ידיעה שהרעידה את ליבות המאמינים - 
מסתבר, כך אמרו, שהמלך המנוח אדוארד הרביעי היה כבר נשוי כאשר נשא לאישה את המלכה האלמנה אליזבת וודוויל. כיוון שכך, ילדיה של וודוויל הם ממזרים והם כלל אינם רשאים לרשת את הכתר האנגלי...

הציבור נדהם, אך לא נותרה לו ברירה אלא להאמין כי כעת - משהתגלתה האמת לגבי ילדיו הממזרים של המלך המנוח - הדוכס מגלוסטר הוא הוא יורש העצר החוקי.

שלושה ימים לאחר מכן – ביוני 1483 הופיע ריצ'רד לפני הפרלמנט האנגלי, הכריז על ביטול נישואיו של אחיו המנוח, והודיע כי הוא עצמו יכהן כמלך אנגליה.

ריצ'רד השלישי, מלך ורוצח

חטיפה וכליאה, סוף

יום אחד, בא איש כנסייה לבקר את המלכה האלמנה ואת בנה הצעיר ריצ'רד בכנסיית ווסטמינסטר. 

בדברי חלקות וחנופה, הצליח הכומר לשכנע את המלכה למסור לידיו את ריצ'רד, על מנת שישמור עליהם עבורה. כיוון שהמלכה לא העלתה על דעתה שייתכן שהוא משקר, מסרה לידיו את בנה. איש הכנסייה, שהיה סוכן של דוכס גלוסטר, מסר את הילד ריצ'רד לידיו, ועוד באותו יום נכלא גם הוא במצודת לונדון.

בקיץ עוד נראו שני הנסיכים משחקים בחצר המצודה, אך לאחר מכן סירב דודם, דוכס גלוסטר, לכל הבקשות להציג אותם לציבור. זו תהיה הפעם האחרונה שבו ייראו בחיים.

על אף שאין כל הוכחה לרציחת הילדים, ככל שחלף הזמן וריצ'רד סירב להציג אותם בפומבי, התגבר החשד הציבורי כי למעשה שני הנסיכים הצעירים כבר אינם בחיים והם חוסלו ע"י דודם, ריצ'רד השלישי.

מלך אנגליה, דם ורצח

עם המלכתו למלך אנגליה ביולי 1483 בשם ריצ'רד השלישי, החל לפטר פקידים ומפקדי צבא מצטיינים מדרום אנגליה, ולהחליפם באנשי אמונו מצפון הממלכה. 

האצילים הרגישו שאי אפשר להסתמך עליו כמלך חוקי. שביתת מיסים פרצה ברחבי אנגליה. אנשי המודיעין שלו התקשו לגייס ידיעות מודיעיניות כפי שביקש.

ביאושם הרב, פנו אצילי אנגליה אל צעיר מבית לנקסטר - הנרי טיודור (Henry VII) - אשר גר באותה תקופה בצרפת והיה בעל קשרים וזכויות רחוקות לכתר האנגלי. 

הנרי השביעי לבית טיודור

באופן פרדוקסלי, ככל שביצע ריצ'רד השלישי יותר מעשי רצח, כך הלך והתקרב הנרי טיודור הצרפתי אל כס המלוכה האנגלי...

כל מי שמאס בשלטונו של ריצ'רד השלישי, חצה את התעלה אל אנגליה והצטרף לכוחותיו של הנרי טיודור. ריצ'רד שלח אנשי סתר לחטוף את טיודור ולהביאו לאנגליה, אך אחד מאויביו הדליף את העניין לטיודור שניצל מן החטיפה. 

ריצ'רד זעם ושיגר איום מפורש אל ממשלת צרפת כי אם לא יוסגר טיודור לידיו – ייאלץ להכריז מלחמה על צרפת. ממשלת צרפת החליטה כי הפתרון הטוב ביותר הוא להסגיר את טיודור ואת תומכיו לידי ריצ'רד, תחת משמר צרפתי כבד.

כאשר נחת הנרי טיודור על אדמת אנגליה נתקף ריצ'רד השלישי אמוק ומלמל שוב ושוב:

 "אני המלך, אני המלך, איש לא יעז לצאת נגדי".

מלחמת הירושה - ריצ'רד נגד טיודור

כאשר נפגשו צבאותיהם של ריצ'רד השלישי והנרי טיודור ב-22 באוגוסט 1485 בקרב בוסוורת', ערקו לפתע חלק מחיילי הצבא האנגלי ועברו להילחם לצד כוחותיו של טיודור.

כאשר הבין ריצ'רד שאפסה תקוותו לנצח בקרב, אסף מספר אבירים נאמנים והסתער בדהרה ישירה אל ליבו של המחנה האנגלי שם שהה הנרי טיודור. הוא נפל מסוסו ונהרג והכתר שהיה לראשו נפל אל השיחים. אחד מנאמניו של טיודור הרים את הכתר, הניח אותו לראשו של הנרי וקרא – יחי המלך!

קרב בוסוורת' - מותו של ריצ'רד והכתרתו של הנרי השביעי

מידת התיעוב בציבור ובבית המלוכה האנגלי כלפי ריצ'רד דוכס גלוסטר גדולה כל כך, עד שלעולם לא יהיה עוד מלך אנגלי שיכהן בשם ריצ'רד. איש מן המלכים האנגלים לא יהיה מוכן לקרוא לעצמו בשמו של רוצח מתועב זה.

מציאת שלדיהם של הנסיכים

בשנת 1674, בוצעו תיקונים באחד מגרמי המדרגות במגדל לונדון. במהלך העבודות, נחשפו לפתע שני שלדים, שניהם של נערים צעירים.

מקום מציאת השלדים במצודת לונדון

מספר בדיקות שבוצעו לשלדים לא הצליחו לקבוע בוודאות האם השלדים שייכים למלך אדוארד החמישי ולאחיו הצעיר ריצ'רד. בהוראת מלך אנגליה דאז, צ'ארלס השני, הובאו השלדים למנוחת עולם בכנסיית ווסמינסטר שבה גם נולד המלך אדוארד החמישי, שם הם קבורים עד עצם היום.

ברית עם השטן / על פרנסואה הראשון מלך צרפת ומלחמתו בקרל החמישי קיסר גרמניה

בשנת 1530 הייתה צרפת מכותרת מכל צדדיה.

ממזרח לה התקיימה האימפריה העות'מנית העצומה – מתימן ועד מרוקו, מחצי האי הבלקני ועד הונגריה.

ממערב, מצפון ומדרום שכנה המעצמה האדירה של בית הבסבורג, שהשתרעה על פני גרמניה, ספרד, אוסטריה, בלגיה, הולנד ואיטליה הצפונית. בראש אימפריית בית הבסבורג עמד התמנון בעל אלף הזרועות – קרל החמישי מבית הבסבורג, קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית.

אירופה, 1530 - צרפת מוקפת מכל צדדיה, האימפריה העות'מנית בשיא כוחה

פרנסואה הראשון, יין ותענוגות

פרנסואה הראשון, מלך צרפת, היה גבר צעיר ואתלטי. 

היו לו שכל חריף וכוח זיכרון מדהים, אך כיוון שהיה בעל דיבור ישיר ולא היה מסוגל להסתיר את כוונותיו – נותר פוליטיקאי גרוע עד סוף ימיו. 

הוא היה דתי רק במוצהר ובפועל נמנע ככל יכולתו מביקור בכנסיות ובטקסים דתיים. במקום זאת, השתתף במשתאות ובמסיבות ריקודים עד בלי די. אנשי תקופתו צחקו כי הוא מנהל את צרפת בחושך, מתחת לשמלות של הגבירות אשר במיטתן הוא מבלה.

פרנסואה הראשון מלך צרפת

קרל החמישי, נציגו של אלוהים עלי אדמות

קרל החמישי קיסר גרמניה, לעומתו, ראה בעצמו את נציג הדת הקתולית. 

הוא נהג להתפלל במשך שעות שבמהלכן אסור היה לאיש להפריע לו. הוא היה ערמומי עד כדי צביעות, שכוונותיו האמתיות היו קשות מאוד להבנה. הוא רצה להחזיר את הגלגל לאחור, אל שלטון הכנסייה, ובכל הזדמנות טען שפרנסואה הראשון מלך צרפת – ורק הוא בלבד – עומד בינו ובין שלטון מוחלט באירופה והבסת האימפריה העות'מנית מאדמתה.

קרל החמישי, נציגו של אלוהים עלי אדמות

התבוסה כואבת, השבי עוד יותר

הצבא הצרפתי שכלל 30,000 חיילים סדירים ו-5,000 פרשים אצילים נוהל בפזרנות, חיילים לא קיבלו את משכורתם בזמן והציוד שברשותם היה לקוי.

כאשר נפגשו שני הצבאות – הצרפתי והגרמני – בפברואר 1525 סמוך לפאביה שבאיטליה – הובס הצבא הצרפתי והמלך פרנסואה נלקח בכבודו ובעצמו בשבי הגרמני. תמורת שחרורו של פרנסואה, דרש קרל החמישי שליש משטחה של צרפת, ויתור על כל תביעותיהם של הצרפתים באיטליה, והוספת המחוז העשיר פרובאנס אל נחלותיו הפרטיות של הקיסר קרל החמישי.

ממקום שביו כתב פרנסואה אגרת לאמו, לואיז דה סבואה:

"גבירתי, הכל אבוד. לא נותרו לי אלא החיים והכבוד.
הנני מוכן לשאת את חיי השבי כל זמן שאלוהים ירצה, אך לעולם לא אסכים לתנאים הפוגעים והמעליבים את ממלכתי."

קרב פאביה. תבוסה צרפתית. שבי.

מילים לחוד ומעשים לחוד

ובכל זאת, ולמרות הכל – בחוזה מדריד מינואר 1526 הסכים פרנסואה לתנאיו של הקיסר קרל, ויצא לחופשי כאשר שני בניו – יורשי העצר - נכנסו במקומו לכלא כבני ערובה תחת משמרו של קרל החמישי.

כאשר חזר לפריז סבל ממיגרנות בלתי פוסקות. בנוסף, כפי שהסתבר לכולם, בכלא הגרמני הובאו אליו נערות ליווי אשר מהן נדבק במחלת העגבת (סיפיליס) שפגעה כעת בבריאותו...

הברית עם השטן

בזמן שהותו של פרנסואה בכלא, פנתה אמו, לואיז דה סבואה, למספר מנהיגים אירופיים והצליחה לשכנע את חלקם כי קרל החמישי הפך שליט חזק מדי, אז ייסדה עם האפיפיור קלמנט השביעי ועם מנהיגי ונציה את הליגה של קוניאק ששמה לה למטרה להחליש את הקיסר הגרמני.

אנשי ונציה – אשר מזה מאות שנים קיימו יחסי מסחר עם העות'מנים – העלו בפני אם המלך את הרעיון לכרות ברית עם המוסלמים ממזרח בכדי להפנות את כוחותיהם נגד קרל החמישי.

לאחר ששוחרר פרנסואה ושוב לפריז, החלו יועציו הקרובים להפנות את תשומת ליבו אל המעצמה ממזרח – האימפריה העות'מנית – ולשכנעו כי רק בעזרתה יכולה צרפת להחזיר לעצמה את כבודה האבוד ולנצח את צבאו של הקיסר קרל.

האימפריה העות'מנית הייתה אז בשיא עוצמתה. בראשה עמד השליט האדיר, המצביא והמחוקק סולימאן המפואר. 

פרנסואה הראשון וסולימאן המפואר - ברית אינטרסים

אנשי המודיעין ויועצי הסתר של הצבא הצרפתי סייעו לכוחות העות'מניים לתכנן את המתקפה על הונגריה שבה הובס הצבא ההונגרי ונהרג מלך הונגריה ליוש השני (שהיה בן דודו של הקיסר קרל), עד שבשנת 1929 חנו הכוחות העות'מניים בשערי וינה בירת אוסטריה.

איש לא האמין שפרנסואה – מלך צרפת הקתולית ואיתו האפיפיור קלמנט השביעי בעצמו, ייקחו חלק במזימה אשר תביא את המוסלמים אל ליבה של אירופה ותביא להרג עשרות אלפי לוחמים נוצרים.

הברית כואבת, התבוסה עוד יותר

כאשר הבין הקיסר קרל שצרפת מעורבת בהתקדמות האימפריה העות'מנית לליבה של אירופה הכריז כי:

"המלך פרנסואה הוא שקרן, בוגד, מלך ללא כבוד וללא מוסר!"

לאחר מכן הודיע כי צרפת הוציאה את עצמה מחבר העמים הנוצרי ופקד לרצוח כל דיפלומט צרפתי אשר עושה את דרכו מפריז או אליה, בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי שהעניק הגנה לדיפלומטים ושגרירים.

כוחה של ברית

לתדהמתו ולצערו של הקיסר קרל, הברית הצרפתית – עות'מנית הוכיחה את עצמה בשטח.

חייליהם של סולימאן ושל פרנסואה הקימו מצור משותף על העיר ניס שבדרום צרפת, אשר נשלטה ע"י פקיד מקומי מטעמו של הקיסר קרל.

המצור המשותף על ניס, שנת 1543

ממשלת צרפת הרשתה לצי המלחמה של סולימאן לעגון חורף שלם בבסיס הימי הצרפתי הגדול ביותר אשר בעיר טולון וספינות צרפתיות ועות'מניות החלו מסיירות ביחד לאורך חופי הים התיכון.

בחבל פרובאנס – שאותו תבע קרל החמישי לעצמו - הרשה המלך פרנסואה לחיילים העות'מניים להקים בסיסים צבאיים קבועים שבסמוך להם נבנו מסגדים.

בתמורה, ניתנו לחיילים ולסוחרים צרפתיים היתרים מיוחדים - "קפיטולציות" – להתאגד ולפעול בנקודות מפתח ברחבי האימפריה העות'מנית. זו הייתה התחלתה של שיטת הקפיטולציות אשר במסגרתה הייתה משובצת האימפריה העות'מנית בקונסוליות, נציגויות ואיגודי סוחרים נוצרים אירופיים - כדוגמת הדואר הצרפתי שפעל ביפו עד המאה העשרים.

כוחו של היאוש

בשנת 1556 שקע קרל החמישי ביאוש. 

בשנים האחרונות של חייו עסק באובססיביות בארגון מסע הלוויה שלו עצמו. שוב ושוב עבר על פרטי הלוויה, תיקן ושינה את מקום עמידתם של השומרים, את סדר ההולכים במסע ואת פרטי הלבוש שילבש כל משתתף בלווייה.

קרל החמישי ורעייתו איזבלה מפורטוגל - מסע לוויה שתוכנן בקפידה

ייתכן שהבין כי איש אינו מסוגל לשלוט ולנהל אימפריה אדירה כפי שהייתה לנו, ובסופו של דבר חילק את שטחי האימפריה לשני יורשים – ספרד לבנו פליפה השני, גרמניה לאחיו פרדיננד. 

נכדיה של המלכה ויקטוריה - שליטי אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה

הביטו בתמונה המצורפת לפוסט. הגברים המופיעים בה דומים כל כך עד שאפשר בקלות לחשוב שהם אחים...הימני, בחליפה הלבנה - ג'ורג' החמישי מלך אנגליה. השמאלי, בחליפה כהה - הצאר הרוסי ניקולאי השני.  

ג'ורג' החמישי וניקולאי השני - בני דודים, שליטי אירופה

ערב מלחמת העולם הראשונה, נשלטו המדינות הדומיננטיות באירופה ע"י שלושה בני דודים - ג'ורג' החמישי מלך אנגליה, הצאר הרוסי ניקולאי השני, והקיסר הגרמני וילהלם השני. איך קרה שמשפחה אחת שלטה על מחציתה של אירופה?  איך הגיעו בני דודים לכל עמדות המפתח ביבשת?

הכל מתחיל בסבתא...מלכת אנגליה ויקטוריה

באמצע המאה ה-19, לאחר מלחמות נפוליאון, רצו היא ובעלה – הנסיך הגרמני אלברט מסקסה-קובורג-גותה ליצור איחוד כלל אירופי כדי למנוע מלחמות נוספות ולהפוך את אירופה למקום של שלום ושגשוג. משהו מעין איחוד אירופי מלכותי, אך בלי הבירוקרטיה הכרוכה באיחוד מטבעות ומנגנוני שלטון משותפים.

הם החלו לתכנן את נישואי תשעת ילדיהם לילדי משפחות המלוכה והקיסרות האירופיות במטרה לקשור קשרי משפחה רבים ככל הניתן בתוך היבשת, וכך – קיוו – יהיה ניתן למנוע מאבקים צבאיים מיותרים. 

"משרד השידוכים המלכותי" שלהם יצר רשת מסועפת של קשרים משפחתיים שנרקמו בין ילדיהם לבין חצרות המלכים והקיסרים:

 - ביתם הבכורה ויקטוריה נישאה לפרידריך השלישי, קיסר גרמניה. בנם (נכדה של ויקטוריה) היה וילהלם השני, קיסר גרמניה האחרון.
 - בנם אלברט ירש את אמו כמלך אדוארד השביעי ונישא לאלכסנדרה, נסיכת דנמרק. בנם (נכדה של ויקטוריה) היה מלך אנגליה ג'ורג החמישי, המופיע בתמונת הפוסט.
 - בתם אליס נישאה ללודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן אשר אחת מבנותיהן (גם היא נכדתה של המלכה ויקטוריה), אלכסנדרה, נישאה לצאר ניקולאי השני.
 - בנם אלפרד נישא למריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של הצאר אלכסנדר השני. 

קשרי משפחה ונישואין נוספים פירטנו בעבר בפוסט על הולדתה של שושלת וינדזור האנגלית.

לסיכומו של עניין - הקשרים המשפחתיים המסועפים הללו יצרו מצב שבו ג'ורג' החמישי מלך אנגליה היה בן דוד של הצאר הרוסי ניקולאי השני, ושניהם היו בני דודים של הקייזר הגרמני וילהלם השני - כולם היו נכדיה של המלכה ויקטוריה.

המלכה ויקטוריה ונכדיה - שליטי אירופה בתמונה נדירה

אבל, תכניות לחוד ומציאות לחוד...

קשרי הידידות והחברות בין בני הדודים שליטי אירופה לא היו אחידים.

ג'ורג' החמישי מלך אנגליה והצאר הרוסי ניקולאי השני היו חברי נפש עוד מתקופת ילדותם, וגם אחרי עלייתם לשלטון שמרו על אהבתם ועל חברותם.

המלך האנגלי ג'ורג' והצאר הרוסי ניקולאי גם יחד חשבו כי בן דודם הקייזר וילהלם השני הוא אדם יהיר וכוחני שמתייחס לשינויים הפוליטיים והחברתיים המתרחשים בעולם באופן ילדותי וחסר אחריות.

לעומת זאת, הקייזר הגרמני שנא את המלך ג'ורג' החמישי וחשב כי הוא אדם משעמם וחסר מעוף אשר עסוק מבוקר עד ערב באיסוף בולים וציד (מה שהיה נכון...). בנוסף, העובדה שהמלך ג'ורג' החמישי היה איש צבא ומעולם לא רכש כל השכלה אינטלקטואלית, גרמה לקייזר לזלזל בו ולראות בו טיפש ומוגבל.

הסוף המצער ידוע, כמובן. 
קשרי המשפחה בין בתי המלוכה האירופיים לא הצליחו למנוע את פרוץ מלחמת העולם הראשונה. 

בסיומה של המלחמה הצאר ניקולאי השני כבר לא יהיה בין החיים והקייזר וילהלם השני יתפטר מתפקידו ויחיה בגלות בהולנד עד סוף ימיו. 

המלך ג'ורג' החמישי, כדי לשמור על חייו ועל כסאו, ישנה את שם השושלת המלכותית האנגלית לווינדזור, ויזכה לאמונו ולאהדתו של העם האנגלי. נכדתו – המלכה אליזבת השנייה – היא מלכת אנגליה כיום. 

לסיפורה המרתק של שושלת וינדזור - ראו בהרחבה בפוסט שפרסמנו בעבר - הולדתה של שושלת וינדזור.

כסף רב, ערמומיות רבה יותר / סיפורו של מלך צרפת לואי האחד עשר

לואי ה-11 (Louis XI) זכה עוד במהלך חייו לכינוי (אשר נחשב למחמאה!) מלך עכביש. 

הוא נולד ב-1423 ונפטר באוגוסט 1483, ונחשב לדמות מוערכת ומוערצת בצרפת עד עצם היום הזה.

ילד שמן, חכם ונבון

בילדותו היה לואי ילד שמן, מכוער ומופנם, אך עם זאת נבון בצורה בלתי רגילה. בתגובותיו המהירות והמתוחכמות הצליח להפתיע תמיד את המורים והאצילים שעימם דיבר.

הוא נהג להתלבש בבגדים פשוטים כל כך, עד שכל רואיו התפלאו כיצד הוא מרשה לעצמו להתלבש בפשטות גדולה יותר מאשר האצילים והיועצים שסביבו.

יורש העצר לואי בילדותו - רישום מקורי נדיר מן המאה השש עשרה

הילד והנער לואי קרא כל ספר שבא לידיו, אהב ללמוד אודות שפות ותרבויות שונות ובאופן מיוחד אהב להתעמק בהיסטוריה צבאית ובניתוח של קרבות ומלחמות. בנוסף, הכיר גם את סיפורי אביו שארל ה-7 והאצילים שסבבו אותו על מלחמת מאה השנים וכיצד שוחררה צרפת מעול הכיבוש האנגלי בסיוע הנערה ז'אן דארק.

מן החומרים שקרא והסיפורים ששמע אודות קרבות ומלחמות גמלה בליבו מסקנה אחת – מלחמה היא המפלט האחרון, ויש לנקוט כל תכסיס אפשרי על מנת להימנע ממנה...

הוא נהג לתהות על אופיים של בני האדם ורצה להבין מה מניע אותם, איך אפשר לשכנע אותם וכיצד להתקרב אליהם ולהתחבב עליהם מבלי שיחושו מאוימים.

ככל שחלפו השנים והוא נעשה מעורב יותר בענייני החצר וניהול המדינה, החלו האצילים והיועצים לשים לב שיורש העצר לואי מדבר ונוהג בדרכים ייחודיות, ופותר דילמות בדרכים מקוריות מאין כמותן...

אופיו המיוחד של לואי מתחיל להתגלות

בצעירותו, היה יורש העצר לואי מאורס לנסיכה הסקוטית מרגרט סטיוארט. 

יום אחד נכנס לואי לחדרה והנה במיטה, לצידה של הנסיכה, יושב המפקד הכללי של חיל הקשתים האנגלי - ז'אן דה סטוטביל. העונש על מעשה זה באותם הימים יכול היה להיות רק אחד – מוות. 

לואי ניגש בקור רוח אל המפקד, נתן לו טפיחה קלה על הכתף ואמר לו:

"אני שמח לראות אותך, ועכשיו אני יוצא לטייל עם אישתי..."

מאותו יום והלאה היה המפקד דה סטוטביל מבין חייליו ומשרתיו הנאמנים ביותר של לואי...

לואי האחד עשר בצעירותו - לעשות הכל, אבל אחרת

חייבים צבא חזק, העיקר שלא נפעיל אותו

לואי האחד עשר היה נחוש להימנע ממלחמה בכל דרך. 
כיוון שכך, רצה לדעת מה מתרחש בכל המדינות שסביב צרפת, ומה הלך הרוח בחצרות הרוזנים והמלכים בכל אותן מדינות. 

בכל יום ויום היו יוצאים מארמונו עשרות פרשים ושליחים למקומות שונים באירופה כדי לאסוף מידע, להחליף מסרים דיפלומטיים, לבצע עסקאות מודיעיניות ולתחזק בריתות בכל מקום שבו הדבר אפשרי.

לפעילות המודיעינית הנרחבת שהפעיל לואי הייתה גם עלות אשר נמדדה בעשרות ומאות אלפי מטבעות זהב, אך לואי הורה ליועציו להוציא את כל מה שדרוש עבור מידע מודיעיני איכותי ובריתות עם גורמים קרובים ורחוקים.

לאחר שהוכתר למלך צרפת, הקים לואי צבא גדול ומאומן שכוח ההרתעה שלו הספיק על מנת שלא יהיה צורך להפעיל אותו. במקום זאת, העדיף לנצח את אויביו באמצעות שילוב של ערמומיות רבה, ושוחד רב עוד יותר.

לואי האחד עשר בחברת יועציו הרבים

המלכים האירופים המקבילים לו – מלך קסטיליה אנריקה הרביעי, מלך אנגליה אדוארד הרביעי, דוכס בורגונדיה שארל הנועז – העריכו אותו וחששו מפניו מפני שידעו שרוב הסיכויים שיהיה צעד אחד לפניהם במאבקים הפוליטיים ביניהם...

קח לך יועץ, ובנה לו בית...

בשנת 1468 נקלע לסכנה ואף כמעט נלקח בשבי כאשר הגיע אל העיר פרון שבצפון צרפת לפגישה עם אויבו המר, דוכס בורגונדיה שארל הנועז.

בהיותו שם, ראה ששארל הנועז מבקש מאחד מיועציו החכמים – פיליפ דה קומין (Philippe de Commines) – עזרה בלנעול את מגפיו הגבוהים. כאשר דה קומין לא הצליח, בעט בו הדוכס והפיל אותו לארץ. 

לואי הזדעזע מגסות הרוח שבה נהג שארל ביועצו הקרוב. 

הוא ניגש אל דה קומין בשקט ושאל אותו אם יש לו חשבון בנק בצרפת. כאשר השיב לו קומין בפליאה שאכן יש לו חשבון, הציע לו המלך לואי לקפוץ על סוסו, לעבור את הגבול לצרפת ולעבור לשרת בחצרו.

דה קומין קיבל את ההצעה בדממה, וארבע שנים לאחר מכן נמלט מבורגונדיה והפך ליועצו הקרוב של המלך לואי...

פיליפ דה קומין - מחצרות בורגונדיה אל חיקו של לואי האחד עשר

איך מנצחים במלחמה בעזרת... יין

בשנת 1475 פלשו האנגלים לצרפת וכבשו את אזור הכפר פקיני.

רק דור אחד לפני כן, היו שרויות עדיין שתי המדינות במלחמת מאה השנים ולפתע שוב הופיעו חיילי אנגליה על אדמת צרפת. 

בניגוד לעצת יועציו, החליט לואי לצאת בעצמו אל האזורים שנכבשו ע"י אנגליה, ולהורות לצבא צרפת להגיע רק לאחר מכן. כאשר דחק בו יועצו פיליפ דה קומין לצאת לקרב, ענה לו המלך:

"מלחמה היא דבר מאוד מעניין, אבל אפשר גם להפסיד...".

במקום זאת, הודיע שהוא מעוניין בפגישת פסגה עם מלך אנגליה אדוארד הרביעי (Edward IV), שבה בישר לו המלך לואי שהוא מזמין את הצבא האנגלי כולו – עשרים אלף איש - לסעודת מלכים על חשבונו.

מאות עגלות עמוסות כל טוב הגיעו למקום – לחם, גבינות, בשר ונקניקים, פירות טריים, ובעיקר - יינות צרפתיים משובחים מכל הסוגים והמינים. האנגלים אכלו לשובע ושתו לשוכרה עד שאחרי שעתיים לא היה עוד צבא אנגלי המסוגל להילחם...

כאשר ראה זאת מפקד חיל הקשתים – ז'אן דה סטוטביל - אמר כי זה הרגע להשמיד את הצבא האנגלי אחת ולתמיד. המלך לואי ידע שמעשה טבח נוראי כזה רק יגביר את האיבה והשנאה בין שני העמים לדורות קדימה, היסה אותו ושאל:

"ומה יהיה בימיו של בני?..."

במקום זאת, הזמין המלך לואי את מלך אנגליה אדוארד הרביעי לפגישה אישית, בה הציע לו באדיבות ובנימוס לקפל את צבאו מאדמת אנגליה ללא פגע, בתוספת פנסיה שנתית של 50,000 זהובים מן האוצר הצרפתי.

המלך האנגלי המופתע התנגד ואמר כי יחשבו שמלך צרפת קנה אותו, אך לואי שכנע אותו כי ההפך הוא הנכון – כולם יהללו וישבחו אותו כיצד שכנע את מלך צרפת לשלם לו מס שנתי.

בלית ברירה, ואחרי שנוכח לדעת כי חייליו השיכורים שרועים באלפיהם על אדמת הכפר פקיני, קיבל זאת המלך אדוארד הרביעי וחזר לאנגליה עם צבאו בלי שנשפכה ולו טיפת דם אחת...

פגישתם של לואי האחד עשר ואדוארד הרביעי בגשר פקיני

המאבק בממלכה הבורגונדית

בשנת 1477 גאתה המתיחות בין צרפת ובורגונדיה עד כדי סכנת מלחמה. 

המלך לואי ביקש מיועציו לחשב מה תהיה עלות המלחמה, והם השיבו ששלושה חודשי מלחמה יעלו לפחות שני מיליון זהובים. 
בתגובה שאל המלך הנבון אם מיליון אחד של זהובים יצליח לשכנע את מפקד הכוחות הבורגונדיים – דה קרפר – לבטל את תכניות המלחמה שלו...

ראש הממשלה הבורגונדי היה אדם משכיל מאוד – גיום דה רושפור. 

תקופת מה התלבט המלך לואי כיצד יגרום לו לוותר על תכניותיו ההתקפיות. בסופו של דבר שלח אליו שליח והציע לו להיות...ראש הממשלה של צרפת.

גיום דה רושפור - ראש הממשלה שערק, ציור בן זמננו

למרות כל הצלחותיו הדיפלומטיות של לואי, נותר הדוכס שארל הנועז אויבו המר ביותר.

המלך לואי ידע שהוא חייב למצוא דרך לגרום למפלתו של הדוכס שארל, אך לא רצה לצאת כנגדו למלחמה ישירה. 
במקום זאת, הוא בחר לפנות אל שכניה הצפוניים של הממלכה הבורגונדית – השוייצרים – ולהציע להם כסף רב על מנת שיצאו למלחמה כנגד בורגונדיה.

בסדרה של שלושה קרבות הביסו הלוחמים השוייצרים המאומנים את צבאו של שארל, וב-5 בינואר 1477 נמצאה גווייתו הערומה של הדוכס שארל הנועז (על תבוסתו ומותו של שארל הנועז כתבנו בהרחבה בפוסט על מלחמת העצמאות השוויצרית). 

כך הביא לואי ה-11 למפלתו של אויבו הגדול ביותר, מבלי לערב במלחמה ולו חייל צרפתי אחד.....

סוף דבר

בדברי ימי ההיסטוריה נזכר לואי כאחד מגדולי המלכים, ובוודאי שבין הנבונים והשקולים שביניהם. 

לכל אורך שנות כהונתו היה מוכן להשקיע כמויות כמעט בלתי נגמרות של כסף וזהב כדי למנוע מלחמה מארצו. קשריו הענפים והאמינים עם מדינות קרובות ורחוקות, עם רוזנים ודוכסים בכל רחבי אירופה הקנו לו את הכינוי מלך עכביש, אותו ראה כמחמאה.