האיכרים שזינקו מן ההרים / על מלחמת העצמאות השוויצרית

ב-1 לאוגוסט 1291 התכנסו מספר איכרים לגדותיו של אגם לרגלי האלפים השוויצריים כדי לטכס עצה מה עושים ע"מ לחסום את דרכו של העריץ שביקש לשעבדם. הם היו אנאלפביתים ולכן נאלצו להזמין סופרים מן העיר על מנת שיכתבו את ההסכם שכרתו ביניהם.

המסמך קבע כי האיכרים, שבאו משלושה עמקים סמוכים - שוויץ, אורי ו-נידוולדן – יישארו "חברים לנצח" (ובמקור הגרמני הקיים עד היום בשמה המלא של שווייץ - Eidgenossenschaft) ולעולם יסייעו זה לזה בכל צרה.

הסצנה המשונה הזו היא תחילתה של אחת המדינות השלוות והעשירות ביותר בעולם – שווייץ, הנקראת על שם אומץ ליבם הרב של בני עמק שוויץ.

מזלם ההיסטורי היה שקיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, רודולף פון הבסבורג, מת שבועיים לפני כן, ולכן לא היה באותו זמן מי שיילחם בהם, אך צאצאיו מבית הבסבורג ימשיכו לשלוט באזור עוד למעלה מ-600 שנים לאחר מכן והם בשום פנים ואופן לא היו מוכנים להשלים עם מרידת האיכרים השוויצריים.

תחילתה של האומה השוויצרית

העוני השוויצרי באותה תקופה היה נוראי.

השמש חדרה בקושי עד לעמקים העמוקים עליהם הטילו ההרים את צילם, החקלאות הייתה קשה ורוב האיכרים נאלצו להיות רועי צאן או בקר או ציידים. ילדים עבדו עם הוריהם במרעה מגיל ארבע או חמש. בעקבות המחסור במזון נהגו נערים בני 14 או 15 לעזוב את ביתם ולנדוד על ההרים בחפשם אחר פרנסה ומזון.

הנערים הצעירים הללו נהגו להשכיר את עצמם כשכירי חרב מקצועיים, והתפרסמו בכל האזור בחוסנם ובאומץ ליבם. הם היו מתלכדים לכנופיות והיו נלחמים אלו באלו על פני ההרים הגבוהים ובעמקים וכך התנסו בלוחמת שטח ובטקטיקות לוחמה.

מפלת בית הבסבורג בשדות שוויץ

בשנת 1315 החליט הדוכס פרידריך מבית הבסבורג (Albrecht II von Österreich) לחסל את האיכרים המורדים.

הוא היה בטוח שאם יראו לפניהם צבא מודרני ובעל שריון ייכנעו מיד ולכן כינס צבא של 8,000 חיילים. יועציו הצבאיים העירו שנובמבר איננו החודש המתאים למסע צבאי לאזור הררי ומושלג כמו שווייץ, אך הוא התעקש וטען שאין טעם להמתין כיוון שלא יידרש שום מאבק.

ב-15 בנובמבר התקדם צבאו לשפתו של אגם קפוא למחצה בביטחון עצמי מוחלט כיוון ששמעו שהאיכרים לא הצליחו לקבץ אלא 1,500 לוחמים בלבד.

לפתע, החלו גזעי עץ ואבנים גדולות להתגלגל מראשי ההרים על האבירים וסוסיהם והם נדחפו אל תוך מי האגם הקפוא.

צווחות מחרידות החלו להישמע מכל עבר כאשר מאות איכרים חמושים החלו להתגלגל מן ההרים תוך שהם יורים חיצים מדויקים על מערבולת האבירים והסוסים ההמומים. כאשר התקרבו החלו לטבוח בחיילים האוסטרים באמצעות הנשק השוויצרי האופייני – האלברד (Halberd).

הדוכס ליאופולד היה הראשון לנטוש את שדה הקרב ולברוח. הצבא האבירי חוסל לחלוטין וניצחון האיכרים השוויצרים היה מוחלט.

לוחמים שוויצרים נושאי האלברד - הנשק השוויצרי המסורתי

תחילת היווצרותה של המדינה השוויצרית

לא רחוק משלושת העמקים, נחה העיר העשירה לוצרן שהייתה נתונה תחת שלטון בית הבסבורג.

אנשי העיר שמעו על תבוסת בית הבסבורג בידי האיכרים ורקחו עימם הסכם סודי שבמסגרתו יספקו לאיכרים גבינות ומוצרי טקסטיל, ואלו בתמורה יספקו לעיר מוצרי חקלאות והגנה מפני חיילי בית הבסבורג.

ההסכם שנערך בשנת 1332 הונצח בשמו של אגם ארבע-הקנטונים (שוויץ, אורי, נידוולדן ו-ולוצרן), הנקרא כיום אגם לוצרן. הייתה זו הפעם הראשונה שעיר בורגנית גדולה כרתה ברית עם איכרים כפריים למרד כנגד בית הבסבורג הקיסרי.

בשנת 1351 החליטו אנשי המטרופולין הגדול ציריך להצטרף גם הם להסכם עם האיכרים, ולאחר מכן עשו זאת גם ערים אחרות.

אנשי בית הבסבורג נשאו את עיניהם אל העיר התעשייתית הגדולה שהייתה עוד בשליטתם – עיר הדובים – ברן, ולהפתעתם ב-1353 גם עיר זו הצטרפה לברית, ובכך סללה את הדרך לעצמאותה הבלתי נמנעת של שוויץ.

אגם לוצרן - היופי המסחרר מכסה על היסטוריה נועזת

תבוסת ליאופולד השלישי מבית הבסבורג

ליאופולד השלישי מבית הבסבורג (Leopold III von Österreich) החשיב עצמו למומחה צבאי. 
הוא עקב אחר קרבות מאה השנים בין צרפת לאנגליה והגיע למסקנה כי מקור המפלות בכך שהאבירים נשארו רכובים על הסוסים ולא ירדו מהם כדי להילחם.

הוא יזם טקטיקה חדשה למלחמה רגלית ללא סוסים, וגייס למערכה 6,000 אבירים לוחמים. הפעם, תוזמנה המתקפה לחודש יולי כדי להימנע מתבוסה כפי שחווה קודמו ליאופולד השני במי האגמים הקפואים.

ב-9 ביולי 1386 הגיעו ליאופולד וקציניו להרי שווייץ, סמוך לכפר זאמפך.

כאשר ראו הקצינים מספר איכרים צופים עליהם מראשי ההרים, היו בטוחים שהפתעתם מוחלטת והניצחון קרוב מתמיד. ליאופולד הורה לחייליו לרדת מן הסוסים ולהתחיל לרדוף אחר האיכרים והם החלו לעלות על ההר כחומת ברזל מול השוויצרים שהחלו לסגת.

לפי המסורת השוויצרית, התקדם לוחם שוויצרי בשם ארנולד פון וינקלריד אל עבר הכוחות האוסטריים, והם - שהיו בטוחים שהוא רוצה להיכנע - פינו לו מעבר עד למקומו של הדוכס ליאופולד.

כאשר הגיע לשם תפס מספר חניתות של האוסטרים וכיוון אותן אל עבר חזהו. האוסטרים לא הבינו את מעשיו ואת כוונתו, והמהומה שנוצרה נוצלה ע"י הלוחמים השוויצריים בכדי לזנק ממקומות המסתור ולהתקיף, גל אחר גל, את האבירים האוסטרים.

התוצאה הייתה טבח נוראי של הצבא האוסטרי שהושמד כמעט כולו. בין גופות החיילים האוסטריים נמצאה גם גופתו של הדוכס ליאופולד עצמו.

וינקלריד אוחז את החניתות שניות לפני התבוסה האוסטרית

תרבות המלחמה השוויצרית

אירופה גילתה פתאום שבליבה קמה ישות עצמאית, המבוססת על הסכמה ושותפות בין איכרים ובין עירוניים בורגניים, ללא שלטון מרכזי מסודר, ללא קיסר או שליט יחיד – תופעה ייחודית באירופה שנשלטה כולה ע"י מונרכיות או פיאודלים.

ככל שחלפו השנים הפך המאבק לעצמאות עבור השוויצרים לדת שנייה.

הנוער המתין לקרבות כפי שממתינים לאקסטזה מינית. אחרי כל קרב מוצלח, היו בני הנוער מתכנסים סביב מדורות בכדי לשמוע סיפורי גבורה. הנערים היו מתארגנים בקבוצות בשם 'כנופיית החופש' או 'חבורת האחים בדם'.

תרבות המלחמה והקרב הייתה במשך עשורים לתרבות החיים של אזרחי שווייץ, אך לעולם לא כדי לכבוש עם אחר או להגדיל את ארצם אלא אך ורק למטרה אחת – למען החירות והגנת החופש שלהם עצמם.

הייתה זו ישות שחרתה על דגלה את החירות, את העצמאות מתשלום מיסים לרוזנים, נסיכים ודוכסים, או כפי שהגדיר אותם מקיאוולי:

"השוויצרים הם גרמנים השונאים אצילים ונסיכים".

הפלאנקס השוויצרי - בלתי ניתן לעצירה

עריץ חדש עולה - שארל דוכס בורגונדיה

בתחילת המאה ה-15 עלתה על במת ההיסטוריה ממלכה חדשה – בורגונדיה, ובראשה הדוכס שארל 'הנועז' מבית סבויה (Charles le Téméraire).

נשקו הסודי היה חיל התותחנים שלו. 

הוא תכנן למשוך את הלוחמים השוויצריים אל המרחבים הפתוחים בגבול בורגונדיה – שוויץ ושם לטבוח בהם באמצעות אבק שריפה ופגזים. הוא הודיע מראש שלא יגלה רחמים כלפי האיכרים והותיר בפניהם שתי ברירות – להיכנע או למות בשדה הקרב.

הממלכה הצרפתית, שהייתה מעוניינת שבורגונדיה תסתבך בשדות הקרב השווייצריים בכדי שלא תפנה דרומה למלחמה נגדה, החלה שולחת לשוויצרים כמויות גדולות של תחמושת, כסף ומטבעות זהב.

בשנת 1477 פלש שארל הנועז דוכס בורגונדי לשטח שוויץ. תחילה נפלו בידיו בשבי כ-400 איכרים שוויצרים, והוא ציווה לתלות אותם כדי להפגין את אכזריותו ונחישותו.

הוא בטח בניצחונו עד כדי כך שהורה לצבאו לשאת אל שדות הקרב את כסאו המוזהב ואת חרבו עטורת אבני החן יחד עם אוהלי קטיפה ומשי שהכין ליום שאחרי הניצחון. את צבאו ליוו קבוצות של שגרירים זרים שהזמין כדי לצפות מקרוב בניצחון שצפוי לו.

לאחר מכן יצא בראש 20,000 חיילים אל העיר ברן כדי למחוץ אחת ולתמיד את הצבא השוויצרי כאשר על אם הדרך התגלה מולו הצבא השוויצרי ערוך לתלפיות וחמוש לעייפה.

הפלנקס השוויצרי – פר בעל אלף קרניים מברזל – התקדם חזיתית אל עבר כוחותיו של שארל.

לפתע, בלי כל התרעה מראש, פרצו מן היערות שבשני צידי הדרך מאות לוחמים שוויצרים חמושים בחניתות, כאשר את האוויר ואת אוזני הלוחמים קורעות תקיעותיהם של חצוצרות לוצרן ושופרי אורי.

החיילים הבורגונדיים נבהלו והחלו לנוס לכל עבר. העגלות עמוסות הציוד החלו מתהפכות. 

שארל ההמום החל לצרוח ולהכות באנשיו בחרבו אך ללא הועיל, צבאו התפזר לכל עבר. הייתה זו תבוסה מוחצת כמעט ללא קרב.

שארל דוכס בורדונדיה ביערות השוויצריים

מגודל הבושה, החל שארל הנועז להיערך בקדחתנות היסטרית לקרב נוסף. הוא יצק תותחים חדשים והטיל מיסים כבדים על אזרחיה בורגונדיה כדי לגייס את המשאבים הדרושים לקרב.

הוא הגיע עד כדי 22 ק"מ מן העיר ברן כאשר במחנהו שוב נמצאים שגרירים זרים שהוזמנו לראות כיצד הוא מרסק את העוצמה השוויצרית. הוא הטיל מצור על העיר מורטן והחל להקים ולבסס את מחנות הצבא סביבה.

ב-22 ביוני 1476, יום קיץ שוויצרי גשום, הופיעו לפתע מתוך היערות אלפי לוחמים שוויצרים. בדו"ח שנכתב יומיים לאחר מכן ע"י ג'ובאני פנגרולה השגריר של דוכס מילאנו שליווה את צבאו של שארל, נכתב:

"ברגע בו יצאו מן היער הזעיקו את האדון הדוכס שארל. הוא פקד על החצוצרנים לתקוע את האות כדי להורות לחיילים לעלות על הסוסים ופקד על משרתיו להלביש אותו בשריון...ניגשתי אל הדוכס ואמרתי לו שהוא חייב להחליט מה לעשות כי כוחותיו העומדים מול השוויצרים חלשים מדי והוא ביקש שנסייע לו לסיים ללבוש את שריונו. 
ביקשתי לשכנע אותו שוב שהאויב באמת קרוב מדי, אך הוא התעקש לא להאמין ולא לקבל את אזהרותי.
כאשר לבסוף נסגר שריונו והוא יצא כדי לעלות על סוסו, היה זה מאוחר מדי כיוון שהחלה כבר המנוסה של חייליו. מכל עבר ראיתי אותם בורחים.... עשרת אלפים חיילים נפלו. שגריר ספרד נפגע משתי מכות חרב על ראשו, אני דרבנתי את סוסי והשבח לאל הצלתי את חיי... "

הניצחון הפעם היה סופי. 

השוויצרים החליטו שכדי למנוע מלחמות נוספות, עדיף לשים קץ לחייו של דוכס בורגונדי התוקפני, וכאשר הסתבך במלחמה מיותרת כנגד דוכסות לוריין ניצלו השוויצרים את ההזדמנות לעזרת הלוריינים.

ב-5 לינואר 1477 התגלתה בשלג גופתו הערומה והאכולה ע"י זאבים של שארל הנועז. היה זה סופה המר והמהדהד של הממלכה הבורגונדית, והאות הסופי לניצחונם ולעצמאותם של השוויצרים.

גופתו הערומה של שארל הנועז בשדה הקרב

שלל הכסף, הזהב ואבני החן שהובילו אנשי הצבא השוויצרים אל ארצם הופקדו למשמרת בידי בני המעמד העירוני בערים הגדולות, ובכך נוסדה מערכת בנקאות השוויצרית האוטונומית והדיסקרטית, כפי שאנו מכירים אותה עד עצם היום הזה.

שומרים שוויצרים כיום במקומות שונים באירופה