יום רביעי, 12 בספטמבר 2018

האיכרים שזינקו מן ההרים / על מלחמת העצמאות השוויצרית



ב-1 לאוגוסט 1291 התכנסו מספר איכרים לגדותיו של אגם לרגלי האלפים השוויצריים כדי לטכס עצה מה עושים ע"מ לחסום את דרכו של העריץ שביקש לשעבדם. הם היו אנאלפביתים ולכן נאלצו להזמין סופרים מן העיר על מנת שיכתבו את ההסכם שכרתו ביניהם.

המסמך קבע כי האיכרים, שבאו משלושה עמקים סמוכים - שוויץ, אורי ו-נידוולדן – יישארו "חברים לנצח" (ובמקור הגרמני הקיים עד היום בשמה המלא של שווייץ - Eidgenossenschaft) ולעולם יסייעו זה לזה בכל צרה.

הסצנה המשונה הזו היא תחילתה של אחת המדינות השלוות והעשירות ביותר בעולם – שווייץ, הנקראת על שם אומץ ליבם הרב של בני עמק שוויץ.

מזלם ההיסטורי היה שקיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, רודולף פון הבסבורג, מת שבועיים לפני כן, ולכן לא היה באותו זמן מי שיילחם בהם, אך צאצאיו מבית הבסבורג ימשיכו לשלוט באזור עוד למעלה מ-600 שנים לאחר מכן והם בשום פנים ואופן לא היו מוכנים להשלים עם מרידת האיכרים השוויצריים.

תחילתה של האומה השוויצרית

העוני השוויצרי באותה תקופה היה נוראי.

השמש חדרה בקושי עד לעמקים העמוקים עליהם הטילו ההרים את צילם, החקלאות הייתה קשה ורוב האיכרים נאלצו להיות רועי צאן או בקר או ציידים. ילדים עבדו עם הוריהם במרעה מגיל ארבע או חמש. בעקבות המחסור במזון נהגו נערים בני 14 או 15 לעזוב את ביתם ולנדוד על ההרים בחפשם אחר פרנסה ומזון.

הנערים הצעירים הללו נהגו להשכיר את עצמם כשכירי חרב מקצועיים, והתפרסמו בכל האזור בחוסנם ובאומץ ליבם. הם היו מתלכדים לכנופיות והיו נלחמים אלו באלו על פני ההרים הגבוהים ובעמקים וכך התנסו בלוחמת שטח ובטקטיקות לוחמה.



מפלת בית הבסבורג בשדות שוויץ

בשנת 1315 החליט הדוכס פרידריך מבית הבסבורג (Albrecht II von Österreich) לחסל את האיכרים המורדים.

הוא היה בטוח שאם יראו לפניהם צבא מודרני ובעל שריון ייכנעו מיד ולכן כינס צבא של 8,000 חיילים. יועציו הצבאיים העירו שנובמבר איננו החודש המתאים למסע צבאי לאזור הררי ומושלג כמו שווייץ, אך הוא התעקש וטען שאין טעם להמתין כיוון שלא יידרש שום מאבק.

ב-15 בנובמבר התקדם צבאו לשפתו של אגם קפוא למחצה בביטחון עצמי מוחלט כיוון ששמעו שהאיכרים לא הצליחו לקבץ אלא 1,500 לוחמים בלבד.

לפתע, החלו גזעי עץ ואבנים גדולות להתגלגל מראשי ההרים על האבירים וסוסיהם והם נדחפו אל תוך מי האגם הקפוא.

צווחות מחרידות החלו להישמע מכל עבר כאשר מאות איכרים חמושים החלו להתגלגל מן ההרים תוך שהם יורים חיצים מדויקים על מערבולת האבירים והסוסים ההמומים. כאשר התקרבו החלו לטבוח בחיילים האוסטרים באמצעות הנשק השוויצרי האופייני – האלברד (Halberd).

הדוכס ליאופולד היה הראשון לנטוש את שדה הקרב ולברוח. הצבא האבירי חוסל לחלוטין וניצחון האיכרים השוויצרים היה מוחלט.


לוחמים שוויצרים נושאי האלברד - הנשק השוויצרי המסורתי

תחילת היווצרותה של המדינה השוויצרית

לא רחוק משלושת העמקים, נחה העיר העשירה לוצרן שהייתה נתונה תחת שלטון בית הבסבורג.

אנשי העיר שמעו על תבוסת בית הבסבורג בידי האיכרים ורקחו עימם הסכם סודי שבמסגרתו יספקו לאיכרים גבינות ומוצרי טקסטיל, ואלו בתמורה יספקו לעיר מוצרי חקלאות והגנה מפני חיילי בית הבסבורג.

ההסכם שנערך בשנת 1332 הונצח בשמו של אגם ארבע-הקנטונים (שוויץ, אורי, נידוולדן ו-ולוצרן), הנקרא כיום אגם לוצרן. הייתה זו הפעם הראשונה שעיר בורגנית גדולה כרתה ברית עם איכרים כפריים למרד כנגד בית הבסבורג הקיסרי.

בשנת 1351 החליטו אנשי המטרופולין הגדול ציריך להצטרף גם הם להסכם עם האיכרים, ולאחר מכן עשו זאת גם ערים אחרות.

אנשי בית הבסבורג נשאו את עיניהם אל העיר התעשייתית הגדולה שהייתה עוד בשליטתם – עיר הדובים – ברן, ולהפתעתם ב-1353 גם עיר זו הצטרפה לברית, ובכך סללה את הדרך לעצמאותה הבלתי נמנעת של שוויץ.

אגם לוצרן - היופי המסחרר מכסה על היסטוריה נועזת

תבוסת ליאופולד השלישי מבית הבסבורג

ליאופולד השלישי מבית הבסבורג (Leopold III von Österreich) החשיב עצמו למומחה צבאי. 
הוא עקב אחר קרבות מאה השנים בין צרפת לאנגליה והגיע למסקנה כי מקור המפלות בכך שהאבירים נשארו רכובים על הסוסים ולא ירדו מהם כדי להילחם.

הוא יזם טקטיקה חדשה למלחמה רגלית ללא סוסים, וגייס למערכה 6,000 אבירים לוחמים. הפעם, תוזמנה המתקפה לחודש יולי כדי להימנע מתבוסה כפי שחווה קודמו ליאופולד השני במי האגמים הקפואים.

ב-9 ביולי 1386 הגיעו ליאופולד וקציניו להרי שווייץ, סמוך לכפר זאמפך.

כאשר ראו הקצינים מספר איכרים צופים עליהם מראשי ההרים, היו בטוחים שהפתעתם מוחלטת והניצחון קרוב מתמיד. ליאופולד הורה לחייליו לרדת מן הסוסים ולהתחיל לרדוף אחר האיכרים והם החלו לעלות על ההר כחומת ברזל מול השוויצרים שהחלו לסגת.

לפי המסורת השוויצרית, התקדם לוחם שוויצרי בשם ארנולד פון וינקלריד אל עבר הכוחות האוסטריים, והם - שהיו בטוחים שהוא רוצה להיכנע - פינו לו מעבר עד למקומו של הדוכס ליאופולד.

כאשר הגיע לשם תפס מספר חניתות של האוסטרים וכיוון אותן אל עבר חזהו. האוסטרים לא הבינו את מעשיו ואת כוונתו, והמהומה שנוצרה נוצלה ע"י הלוחמים השוויצריים בכדי לזנק ממקומות המסתור ולהתקיף, גל אחר גל, את האבירים האוסטרים.

התוצאה הייתה טבח נוראי של הצבא האוסטרי שהושמד כמעט כולו. בין גופות החיילים האוסטריים נמצאה גם גופתו של הדוכס ליאופולד עצמו.


וינקלריד אוחז את החניתות שניות לפני התבוסה האוסטרית

תרבות המלחמה השוויצרית

אירופה גילתה פתאום שבליבה קמה ישות עצמאית, המבוססת על הסכמה ושותפות בין איכרים ובין עירוניים בורגניים, ללא שלטון מרכזי מסודר, ללא קיסר או שליט יחיד – תופעה ייחודית באירופה שנשלטה כולה ע"י מונרכיות או פיאודלים.

ככל שחלפו השנים הפך המאבק לעצמאות עבור השוויצרים לדת שנייה.

הנוער המתין לקרבות כפי שממתינים לאקסטזה מינית. אחרי כל קרב מוצלח, היו בני הנוער מתכנסים סביב מדורות בכדי לשמוע סיפורי גבורה. הנערים היו מתארגנים בקבוצות בשם 'כנופיית החופש' או 'חבורת האחים בדם'.

תרבות המלחמה והקרב הייתה במשך עשורים לתרבות החיים של אזרחי שווייץ, אך לעולם לא כדי לכבוש עם אחר או להגדיל את ארצם אלא אך ורק למטרה אחת – למען החירות והגנת החופש שלהם עצמם.

הייתה זו ישות שחרתה על דגלה את החירות, את העצמאות מתשלום מיסים לרוזנים, נסיכים ודוכסים, או כפי שהגדיר אותם מקיאוולי:
"השוויצרים הם גרמנים השונאים אצילים ונסיכים".



הפלאנקס השוויצרי - בלתי ניתן לעצירה

עריץ חדש עולה - שארל דוכס בורגונדיה

בתחילת המאה ה-15 עלתה על במת ההיסטוריה ממלכה חדשה – בורגונדיה, ובראשה הדוכס שארל 'הנועז' מבית סבויה (Charles le Téméraire).

נשקו הסודי היה חיל התותחנים שלו. 
הוא תכנן למשוך את הלוחמים השוויצריים אל המרחבים הפתוחים בגבול בורגונדיה – שוויץ ושם לטבוח בהם באמצעות אבק שריפה ופגזים. הוא הודיע מראש שלא יגלה רחמים כלפי האיכרים והותיר בפניהם שתי ברירות – להיכנע או למות בשדה הקרב.

הממלכה הצרפתית, שהייתה מעוניינת שבורגונדיה תסתבך בשדות הקרב השווייצריים בכדי שלא תפנה דרומה למלחמה נגדה, החלה שולחת לשוויצרים כמויות גדולות של תחמושת, כסף ומטבעות זהב.

בשנת 1477 פלש שארל הנועז דוכס בורגונדי לשטח שוויץ. תחילה נפלו בידיו בשבי כ-400 איכרים שוויצרים, והוא ציווה לתלות אותם כדי להפגין את אכזריותו ונחישותו.

הוא בטח בניצחונו עד כדי כך שהורה לצבאו לשאת אל שדות הקרב את כסאו המוזהב ואת חרבו עטורת אבני החן יחד עם אוהלי קטיפה ומשי שהכין ליום שאחרי הניצחון. את צבאו ליוו קבוצות של שגרירים זרים שהזמין כדי לצפות מקרוב בניצחון שצפוי לו.

לאחר מכן יצא בראש 20,000 חיילים אל העיר ברן כדי למחוץ אחת ולתמיד את הצבא השוויצרי כאשר על אם הדרך התגלה מולו הצבא השוויצרי ערוך לתלפיות וחמוש לעייפה.

הפלנקס השוויצרי – פר בעל אלף קרניים מברזל – התקדם חזיתית אל עבר כוחותיו של שארל.

לפתע, בלי כל התרעה מראש, פרצו מן היערות שבשני צידי הדרך מאות לוחמים שוויצרים חמושים בחניתות, כאשר את האוויר ואת אוזני הלוחמים קורעות תקיעותיהם של חצוצרות לוצרן ושופרי אורי.

החיילים הבורגונדיים נבהלו והחלו לנוס לכל עבר. העגלות עמוסות הציוד החלו מתהפכות. 

שארל ההמום החל לצרוח ולהכות באנשיו בחרבו אך ללא הועיל, צבאו התפזר לכל עבר. הייתה זו תבוסה מוחצת כמעט ללא קרב.
שארל דוכס בורדונדיה ביערות השוויצריים

מגודל הבושה, החל שארל הנועז להיערך בקדחתנות היסטרית לקרב נוסף. הוא יצק תותחים חדשים והטיל מיסים כבדים על אזרחיה בורגונדיה כדי לגייס את המשאבים הדרושים לקרב.

הוא הגיע עד כדי 22 ק"מ מן העיר ברן כאשר במחנהו שוב נמצאים שגרירים זרים שהוזמנו לראות כיצד הוא מרסק את העוצמה השוויצרית. הוא הטיל מצור על העיר מורטן והחל להקים ולבסס את מחנות הצבא סביבה.

ב-22 ביוני 1476, יום קיץ שוויצרי גשום, הופיעו לפתע מתוך היערות אלפי לוחמים שוויצרים. בדו"ח שנכתב יומיים לאחר מכן ע"י ג'ובאני פנגרולה השגריר של דוכס מילאנו שליווה את צבאו של שארל, נכתב:

"ברגע בו יצאו מן היער הזעיקו את האדון הדוכס שארל. הוא פקד על החצוצרנים לתקוע את האות כדי להורות לחיילים לעלות על הסוסים ופקד על משרתיו להלביש אותו בשריון...ניגשתי אל הדוכס ואמרתי לו שהוא חייב להחליט מה לעשות כי כוחותיו העומדים מול השוויצרים חלשים מדי והוא ביקש שנסייע לו לסיים ללבוש את שריונו. 
ביקשתי לשכנע אותו שוב שהאויב באמת קרוב מדי, אך הוא התעקש לא להאמין ולא לקבל את אזהרותי.
כאשר לבסוף נסגר שריונו והוא יצא כדי לעלות על סוסו, היה זה מאוחר מדי כיוון שהחלה כבר המנוסה של חייליו. מכל עבר ראיתי אותם בורחים.... עשרת אלפים חיילים נפלו. שגריר ספרד נפגע משתי מכות חרב על ראשו, אני דרבנתי את סוסי והשבח לאל הצלתי את חיי... "

הניצחון הפעם היה סופי. 
השוויצרים החליטו שכדי למנוע מלחמות נוספות, עדיף לשים קץ לחייו של דוכס בורגונדי התוקפני, וכאשר הסתבך במלחמה מיותרת כנגד דוכסות לוריין ניצלו השוויצרים את ההזדמנות לעזרת הלוריינים.

ב-5 לינואר 1477 התגלתה בשלג גופתו הערומה והאכולה ע"י זאבים של שארל הנועז. היה זה סופה המר והמהדהד של הממלכה הבורגונדית, והאות הסופי לניצחונם ולעצמאותם של השוויצרים.


גופתו הערומה של שארל הנועז בשדה הקרב


שלל הכסף, הזהב ואבני החן שהובילו אנשי הצבא השוויצרים אל ארצם הופקדו למשמרת בידי בני המעמד העירוני בערים הגדולות, ובכך נוסדה מערכת בנקאות השוויצרית האוטונומית והדיסקרטית, כפי שאנו מכירים אותה עד עצם היום הזה.



שומרים שוויצרים כיום במקומות שונים באירופה

יום שלישי, 4 בספטמבר 2018

1542 שנים למותו של הענק האיטלקי / על סופה של האימפריה הרומית המערבית




במשך אלף שנים התקיימה במרחב אגן הים התיכון האימפריה הרומית.
היא פשטה ולבשה צורות, הפכה מרפובליקה לקיסרות ולאחר מכן לשלטון משותף של ארבעה שליטים (טטרארכיה) ושוב לקיסרות.

הייתה זו האימפריה שהביאה לעולם את קלאודיוס, יוליוס קיסר וברוטוס, אוגוסטוס וטיבריוס, נירון קיסר, אספסיאנוס ובנו טיטוס, הפיצה ברחבי העולם את המקדשים הפגאניים, הארנות והאמפיתיאטראות, הגשרים, אמות המים האדירות ותעלות הביוב העירוניות.

שליטיה וקיסריה לחמו מלחמת חורמה במאמיני הדת הנוצרית וצלבו מאות מהם, אך לאחר מכן היו גם אלה שהכריזו עליה כדת הרשמית והיחידה של הקיסרות הרומית ובכך הביאו להפצתה בכל רחבי העולם.

היא הותירה חותם בל ישוער בכל נקודה שאליה הגיעה על פני הגלובוס, אך לאחר כמעט אלף שנות קיום, הגיעה גם היא לסופה.

היום לפני 1542 שנים, ב-4 בספטמבר שנת 476, הוא התאריך המקובל על ההיסטוריונים כיום קיצה של האימפריה.

האימפריה הרומית בשיא גדולתה - סובבת את הים התיכון מכל עבריו


תחילת דעיכתה של האימפריה

בשנת 410 לספירה, אחרי עשרות שנים של התפוררות איטית בכוחה של הקיסרות הרומית בעקבות מאבקי ירושה ומשברים כלכליים שהחלישו עד מאוד את הצבא הרומי, פלש לרומא אלאריק מלך הוויזיגותים והתיר לכוחותיו לבזוז את כל אוצרותיה במשך שלושה ימים ברציפות.

באזורים אחרים של האימפריה קיבלו שבטים גרמאניים זכויות חלקיות בתוצרת החקלאית מאדמות שנחשבו כשייכות לאימפריה, ושבטים ונדאליים קיבלו זכויות בשטחי גאליה.

במקביל, ממזרח הייתה נתונה האימפריה הרומית ללחצים של השבטים ההונים בפיקודו של המצביא האגדי אטילה ההוני. כוחותיו של אטילה ערכו גם הם מסעות ביזה והרג ברחבי איטליה, ועצרו בשערי רומא רק לאחר ששולם להם כופר כבד ע"י הסנאטורים הרומאיים.

לאחר מותו של אטילה והתפוררות הצבא ההוני הגיע תורם של השבטים הואנדליים אשר פלשו לרומא ממערב, החריבו ושדדו אותה במשך לא פחות משבועיים תמימים.


ההפיכה האחרונה באימפריה

בהיעדר שלטון מרכזי חזק נשלטה רומא בידי סדרה של קיסרים חלשים ומפקדי צבא חזקים אשר תמרנו אותם כרצונם.

ב-28 לאוגוסט שנת 475 ביצע מפקד הצבא הרומאי פלביוס אורסטס (Orestes) הפיכה צבאית כנגד הקיסר יוליוס נפוס, תפס את השלטון במקומו ומינה את בנו הצעיר – רומולוס אוגוסטולוס (Romulus Augustulus - 'אוגוסטוס הקטן') בן ה-10 – לקיסר רומי.

רומולוס אוגוסטולוס ('אוגוסטוס הקטן')


לפני שביצע את ההפיכה, הבטיח פלביוס לשכירי החרב הגרמאניים של הצבא הרומי אדמות להתיישבות בשטחי איטליה אך משהפך לשליט היחיד של רומי התכחש להסכם וסירב לאפשר לחייליו לקבל את האדמות שציפו לקבל.

כמעט שנה לאחר מכן, ב-23 לאוגוסט שנת 476, לאחר שנואשו מן המגעים עם פלביוס, הכתירו החיילים המאוכזבים את אחד ממפקדיהם, אודואקר (Odoacer) למלכם היחיד ותחת פיקודו החלו להילחם נגד פלביוס.

הגדודים הגרמאניים המורדים כבשו שטחים נרחבים בצפון איטליה תוך שהם מחריבים ובוזזים כל עיר וכפר שניקרו בדרכם וב-28 באוגוסט שנת 476 – שנה אחת בדיוק אחרי ההפיכה שביצע נגד הקיסר - נלכד פלביוס אורסטס והוצא להורג.


סופו של קיסר רומי האחרון

גדודי המורדים המשיכו להתקדם אל עבר העיר רוונה (Ravenna) שבה הסתתר הקיסר הצעיר רומולוס, עד שלכדו את העיר ובתוכה הקיסר.

אודואקר העמיד בפני רומולוס אפשרות בחירה נדיבה למדי ביחס למקובל באותם ימים – לוותר על כתר הקיסרות או למות, ובעקבות כך ב-4 בספטמבר שנת 476 ויתר רומולוס מרצון על הכתר כדי לשמור על חייו. 

לאחר שוויתר על הכתר ריחם אודואקר על חייו, שלח אותו לחיות בחיק משפחתו ואף העניק לו פנסיה שנתית נדיבה שממנה יוכל להתקיים עד סוף ימיו.

רומולוס אוגוסטולוס מוותר על כס הקיסר, 4 בספטמבר 476


אחרי רומולוס לא מונו עוד קיסרים לאימפריה הרומית המתפוררת, ולכן תאריך זה נחשב עד היום ליום שבו נסתם הגולל על האימפריה הרומית המערבית.

היה זה סופה העגום של האימפריה ששטחיה הנרחבים נחלקו מעתה בין השבטים הגרמאניים האוסטרוגותים (הגותים המזרחיים) והויזיגותיים (הגותים המערביים), הואנדליים, הגאליים, הפראנקים והבורגונדיים ועוד.

ממזרח לה תמשיך להתקיים האימפריה הרומית המזרחית – ממלכת ביזנטיון – אשר תמשיך להתקיים כאלף שנים נוספות עד לכיבושה ע"י כוחות האימפריה העות'מאנית בשנת 1453.

יום שני, 27 באוגוסט 2018

בלאדי מרי והמלכה הבתולה / סיפורן הנוגע ללב של המלכה מרי הראשונה והמלכה אליזבת הראשונה



בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, ישבה על כס המלוכה האנגלי המלכה מרי הראשונה לבית טיודור (Mary I of England), בתו הבכורה של המלך הנרי השמיני אשר זכתה בכתר אחרי פטירת אחיה החורג הצעיר המלך אדוארד השישי. 

כמו כל מלכה לפניה, נדרשה גם המלכה מרי להינשא כדי ללדת יורש עצר. בן דודה, הקיסר קארל החמישי כתב כי היא זקוקה לבעל כדי:
"לקבל עזרה במלאכת השלטון, ועזרה בעניינים שאינם בתחומי היכולת של גברת".

מרי סירבה להתרגש לנוכח עצות שוביניסטיות אלה, אך כיוון שהייתה קתולית אדוקה ששלטה על מדינה שאזרחיה נטו לדת הפרוטסטנטית היא ידעה שעליה להתחתן כדי להביא לעולם יורש עצר קתולי שימשיך את דרכה.

רבים מנתיניה רצו שתינשא לאזרח אנגלי כדי לא למצוא עצמם תחת שלטון של נסיך או מלך זר. אך מרי לא יכלה לקבל זאת, שכן כיצד ייתכן שהיא – מלכת אנגליה – תינשא לאחד מנתיניה?

היא האמינה שתוכל לשמור על מעמדה ועל סמכויותיה רק אם תינשא לגבר שמעמדו יהיה מלכותי ושווה לשלה. 

תחילה רצתה להינשא לבן דודה והתומך הגדול שלה – הקיסר קארל החמישי (Charles V, Holy Roman Emperor) עצמו. אך הוא היה כבר בן 52, חולה וחסר יכולת תנועה ולא רצה להינשא שוב. במקומו, נבחר בנו – פיליפ (Felipe II de España) – שמלך כבר על ספרד בשמו של אביו הגדול, ומרי החליטה להתחייב לשידוך זה בניגוד לעצת יועציה. 

זו, כנראה, תהיה הטעות הגדולה ביותר שלה בתקופת מלכותה.

המלכה מרי הראשונה ופיליפ מלך ספרד

ניסיון מרד ראשון

כריתת הברית עם ספרד הקתולית שבה פעלה במרץ האינקוויזיציה הספרדית הייתה אולי צורך אסטרטגי של מרי, אך עבור אזרחי אנגליה החופשיים שרובם ככולם היו פרוטסטנטיים היה זה צעד מחריד אשר סימן עבורם עתיד שחור.

אזרחי אנגליה הגיבו בכעס ובזעם ובפברואר 1554 צעדו 3,000 גברים לכיוון לונדון כדי להדיח את המלכה מרי ולהכתיר במקומה, בפעם השנייה, את בת דודתה ג'יין גריי או את אחותה החורגת אליזבת שהיו פרוטסטנטיות שתיהן.

כפי שעשתה שנים לפני כן בפנותה למועצת האצילים, השתמשה המלכה מרי בכישוריה האימהיים והנשיים, הראתה להמונים את טבעת ההכתרה שלה עד ידה, ואמרה:
"אם נסיכה ומושלת יכולה בטבעיות ובכנות לאהוב את נתיניה כפי שהאם אוהבת את ילדיה, היו בטוחים שאני, גבירתכם ואדוניתכם, אוהבת אתכם ומעדיפה אתכם באותה כנות ובאותה עדינות".

הפנייה האימהית אל הציבור הלונדוני פעלה כמו קסם ועד אור הבוקר התפוררו מרכזי המרד כלא היו. כעת נאלצה המלכה מרי להסכים בחוסר רצון עם יועציה כי יש להיפטר סופית מג'יין גריי המסכנה ולהוציא אותה להורג.

כתגובה למרד, שאותו החשיבה המלכה כמרד דתי נגד הקתוליות, היא החילה מחדש בנובמבר 1554 את חוקי הכפירה האינקוויזיציוניים ובארבע השנים הבאות כמעט 280 אנגלים פרוטסטנטים הועלו על המוקד ונשרפו חיים.

הייתה זו המלכה הראשונה שהעלתה אזרחים אנגליים על המוקד. בשל תקופת שלטונה זו זכתה לכינוי הגנאי הידוע – בלאדי מרי.

הוצאתה להורג של ג'יין גריי, אחותה של המלכה


הסדרי הנישואים עם פיליפ מלך ספרד

למרות חששם המתמיד של אזרחי אנגליה מפני הנסיך פיליפ הספרדי, התקיים טקס הנישואין כמתוכנן ב-25 ליולי 1554 ברוב פאר והדר.

פיליפ היה צעיר נאה ונמרץ בן 27. המלכה הייתה מבוגרת ממנו ב-11 שנה והחתן הצעיר חש כלפיה דחייה ותיאר אותה כזקנה מכוערת וחסרת גבות. כפי שהעידו הנוכחים בחתונה - הדאגה והחרדה מפני העתיד היו ניכרים על פניה של המלכה בזמן החתונה.

כעת ניצבה אנגליה בפני בעיה כפולה – מלכה קתולית אכזרית המתעקשת לשלוט מכוח זכותה שלה, הנשואה למלך זר המפקד על אחד הצבאות החזקים באירופה אשר עלול, אם ירגיש מאוים, להפנות אותו כנגד אזרחי אנגליה עצמם.  

כגודל הציפייה ליורש עצר כך גודל האכזבה

בנובמבר 1554 צהלה הממלכה לשמע הבשורה שהמלכה מרי בהריון ויורש עצר צפוי להיוולד. באפריל 1555 הגיעו ללונדון השמועות שהמלכה ילדה ואזרחי העיר פרצו בחגיגות שמחה. 

אך השמחה הייתה מוקדמת, כיוון שהתברר שהיה זה הריון מדומה – טרגדיה איומה עבור המלכה מרי ואכזבה עצומה לנתיניה.

בתחילת 1558 שוב בישרה מרי לאנשי חצרה כי היא בהריון מתקדם ואף ציינה שהפעם המתינה זמן רב לפני שבישרה להם כדי להיות בטוחה בעצמה, אך גם הפעם – שוב התברר שהיה זה הריון מדומה.


הפעם הבינו כבר המלכה ואזרחי אנגליה גם יחד כי אל להם לצפות ליורש עצר ממלכתם המסכנה.


יורשת העצר הבאה בתור הייתה אליזבת (Elizabeth I of England), אחותה החורגת של מרי, שהייתה פרוטסטנטית נלהבת, אך כעת, משהתברר למלכה מרי שלא תזכה להחזיק בידיה יורש עצר בשר ודם אשר ימשיך את מורשתה הקתולית, החליטה להתרכז בדבר אחד בלבד – ביסוס הדת הקתולית באנגליה בכל מחיר. היא החליטה למחות כל זכר לאמונה הפרוטסטנטית עצמה, כמו גם לכל ביטוייה המעשיים.


המלכה הבתולה אליזבת הראשונה


בקיץ 1558 אחזה מגיפת שפעת קטלנית בלונדון. בין החולים, הייתה גם המלכה מרי. 
בתחילת נובמבר, בלית ברירה ובעוד היא מאבדת את הכרתה ושבה אליה לסירוגין, הכירה מרי באחותה אליזבת כיורשת העצר הבאה. 

ב-17 לנובמבר 1558, מתה המלכה מרי. חודשיים לאחר מכן, בינואר 1559, הוכתרה אליזבת בטקס רב רושם כאשר היא עוטה גלימת משי וזהב. 

אחרי שלטונה הרצחני של מרי, התקבלה כעת אליזבת ע"י אזרחי לונדון בתרועות חצוצרה, שאגות שמחה וריקודים המוניים ברחובות. 

אך בעיה אחת הייתה משותפת לאליזבת ולמרי...שתיהן לא היו נשואות כאשר הוכתרו, וכעת גם אליזבת נדרשה להינשא בהקדם האפשרי כדי ללדת יורש עצר.

המלכה הבתולה הראשונה בתולדות אנגליה

המלכה הצעירה אליזבת לא הייתה מוכנה להישמע לתכתיבי החברה.
תוך מספר שבועות היו כבר אנשי חצרה, השגרירים הזרים והנסיכים שהוצגו בפניה מבולבלים ונבוכים כיוון שלא הבינו מה בדעתה לעשות ולמי, אם בכלל, היא מעוניינת להינשא.

בפברואר 1559 הופיעה אליזבת בפני בית הנבחרים, ולתדהמת כולם אמרה כי:
"אם אנשא אי פעם, יהיה זה רק לבעל שישמור על הממלכה כפי שאשמור עליה אני עצמי, אם אני לא אספק יורש לכתר האנגלי, אני בטוחה שאלוהים יעשה זאת.
בסופו של דבר, מבחינתי יהיה זה מספיק אם המצבה שתוצב על קברי תכריז שהמלכה, לאחר ששלטה בתקופה כשלנו, חיה וגם מתה כבתולה."

זו הייתה הצהרה יוצאת דופן בכל קנה מידה.

אף מלך, בוודאי לא מלכה, לא הציעו מעולם להישאר ברווקותם מבלי לנסות ולהביא לעולם יורש עצר. 

כיוון שהייתה רק בת 25, איש לא האמין שהיא אכן מתכוונת לכך ברצינות, אך עקשנותה של אליזבת הפתיעה את כולם. בזה אחר זה התייאשו המחזרים שלה, ובראשם פיליפ מספרד.

המלכה הבתולה - מופת של עוצמה נשית בעולם שנשלט ע"י גברים

גדולתה של המלכה הבתולה

במקום להיקלע, כמו המלכות שלפניה, למלכודת הנישואין וההריון, החליטה אליזבת להתמקד בהשכנת שלום וסדר בארצה, ובהסדרת יחסי הדמים בין הקתולים והפרוטסטנטים באנגליה באמצעות יצירת גרסה מתוקנת ומרוככת של הדת הפרוטסטנטית תחת קורת הגג של הכנסייה האנגליקנית.

ככל שהשנים חלפו גילו אזרחי אנגליה שסבלנותה ופשרנותה של המלכה כמעט בכל נושא הן יתרון שלטוני אדיר, אך בנושא אחד לא הייתה מוכנה להתפשר – היא שמרה בקנאות על רווקותה, וסירבה לכל הצעות הנישואין.

כך יצרה לעצמה מעמד חדש אשר כמוהו לא היה לפניו – המלכה הבתולה אשר ראתה עצמה נשואה אך ורק לגורם אחד – לאזרחי אנגליה. 

החלטה אמיצה זו הפכה, בסופו של דבר, למקור ביטחון, שלווה ושלום לממלכה האנגלית כולה וסייעה למלכה להיכנס אל ספרי ההיסטוריה כמי שייצבה את מצבה של האימפריה אחרי עשרות שנים של מלחמות ותהפוכות.