היד שמנענעת את עריסת המלכים / סיפורה של אלנור מאקוויטניה

בדברי הימים של ההיסטוריה הכתובה היא זכורה כמלכת הרומנטיקה והאבירות הטרובדורית. מעטים זוכרים שבראש ובראשונה היא הייתה פוליטיקאית עוצמתית שהאמינה בעצמאותה וביכולתה להיות אחראית לגורלה ונאלצה להיאבק ולהילחם כדי לזכות בכס המלוכה.

אלנור שנועדה לגדולות

ילדותה של אלנור (Eleanor of Aquitaine) עברה עליה בעיר פואטיה שבדוכסות אקוויטניה בצרפת, עיר של שירה ורומנטיקה ראוותנית בליבה של דוכסות גדולה ועשירה. כמקובל באותם ימים, בגיל 13 היא נמסרה לנישואין ליורש העצר הצרפתי לואי ה-7 (Louis VII), וכשאביו הקשיש לואי ה-6 מת ימים ספורים אחרי החתונה היא הפכה לפתע בגיל 15 – צעירה ולא מנוסה – למלכת צרפת.

לואי בעלה נשבה ע"י יופייה והיה כרוך אחריה כמו כלבלב, היא לעומת זאת לא העריכה אותו ואמרה שהוא התנהג הרבה יותר כמו נזיר מאשר כמו מלך. תפקידה העיקרי היה ללדת יורש לכס המלוכה. אך חלפו שמונה שנים לפני שהיא ילדה בפעם הראשונה....תינוקת בת.

השנה הייתה 1147, וכשהיא בת 21 בלבד הצטרפו אלנור ובעלה לואי ה-7 למסע הצלב השני. ביוני 1147, ביום חם מאוד, היא עמדה בכנסייה בסן דני שממנה יצא מסע הצלב עד שכמעט התעלפה, אך לא נרתעה ולא נסוגה מפני הקשיים והצטרפה לבעלה במלחמה כנגד הכוחות המוסלמיים על השליטה בארץ הקודש ובירושלים. הם יצאו למסע מסוכן של אלפי ק"מ, בחום, בדרכים רעועות ומול פני חזית הקרבות.

אלנור מאקוויטניה - הנסיכה היפה של תקופתה

תחילתו של שינוי ביחסי הכוחות המלכותיים

באביב 1148, באמצע המסע אל ארץ הקודש, עצרו בני הזוג המלכותיים לחנייה באנטיוכיה שבטורקיה, שם שלט ריימונד מפואטייה, דודה של אלנור. הוא היה נסיך נאה והיא התענגה מחברתו הקרובה עד כדי כך שהואשמה בגילוי עריות עם דודה, מה שהתפרש כבגידה לא רק במלך – אלא גם בממלכה כולה.

כאשר המשיך המלך לואי במסע הצלב, סירבה אלנור להמשיך איתו. במקום זאת, טענה פתאום כי נישואיה כלל אינם תקפים כיוון שלה ולבעלה לואי היה אב משותף לפני ארבעה וחמישה דורות, דבר שהיה אסור על פי חוקי הכנסייה.

לואי סירב לאפשר לה להישאר באנטיוכיה, והיא נאלצה להמשיך עמו במסע בחוסר רצון ובחוסר חשק מופגן, עד שנכשל בשנה שלאחר מכן והמעטים מבין משתתפיו ששרדו – חזרו פצועים ומרוששים לאירופה.

בשנת 1150 ילדה בת נוספת ללואי, אך שנה לאחר מכן נתקלה בגבר שישנה את מהלך חייה – מלך אנגליה, הנרי, בנה של המלכה לשעבר מתילדה, אשר הגיע לפריז לצורך שיחות שלום. הוא היה צעיר ממנה בתשע שנים, כריזמטי ונאה מאוד, בעל שם של חייל ומנהיג אמיץ.

מלכת צרפת שהפכה למלכת אנגליה

בתחילת שנת 1152 שוב התפרצו קשיים בחייהם הזוגיים של אלנור ולואי, והפעם היה זה המלך לואי בעצמו שהחליט לבקש מהכנסייה לבטל את נישואיהם האומללים. בחודש מרץ 1152 הם התגרשו, והיא עזבה בחזרה לעיר ילדותה פואטייה ושמונה שבועות בלבד לאחר מכן כבר נישאה להנרי מלך אנגליה (Henry II of England).

כעת הייתה דוכסות פואטייה העצומה והעשירה חלק מהממלכה האנגלית, אך לצערה גילתה אלנור כי לא פחות משהיא עצמה משפיעה על דעתו ועל מעשיו של בעלה הנרי, משפיעה עליו אמו – המלכה לשעבר מטילדה.

גם בנישואיה אלה מילאה בנאמנות את תפקידה המסורתי של המלכה, וילדה למלך הנרי לא פחות משמונה ילדים – חמישה בנים ושלוש בנות. כעת היו לאנגליה גם יורשי עצר חוקיים שיוכלו לרשת את מקומו של המלך הנרי בבוא העת.

דמותה האמיתית של אלנור

ב-1167, שנה לאחר מותה של המלכה האם מטילדה, הייתה מוכנה אלנור להתחיל בקריירה האמיתית שלה כפי שרצתה. היא יצאה בחזרה אל אקוויטניה לשלוט בשטחיה העצומים בשם הנרי בעלה, שם סוף סוף הייתה לה הזדמנות להפגין את שליטתה ואת סמכותה העצמאית כמלכה.

מירב הסיפורים מן התקופה הזו מתארים את אקוויטניה כבירת האהבה ומעשי הגבורה הרומנטיים, ואת אלנור כשופטת בבתי דין לענייני אהבה. אך הפוליטיקה האמיתית יכולה להדגים את כוחה האמיתי של אלנור ואת כוונותיה המציאותיות.

אלנור אמנם לא יכולה הייתה לטעון לכתר אנגליה בזכות עצמה, אך ילדיה – שהיו בניו של המלך האנגלי הנרי - כן היו זכאים לעשות זאת, והיא עמדה להילחם איתם על הזכות הזו, למרות שאביהם – המלך הנרי – היה עדיין בחיים ומלך בשטחי אנגליה.

המאבק על כס המלוכה האנגלי

כאשר הגיעו שלושת בניה הבוגרים לשנות העשרה שלהם, לא היו יכולים לחכות עוד בסבלנות למותו של אביהם.

בשנת 1173 נמאס לבנה הבכור לחכות ובחסות הליל הוא רכב אל מחנהו הצבאי של לואי מלך צרפת והצטרף לכוחות שפעלו נגד אביו הנרי. 
כאשר זימן אליו הנרי את אלנור והילדים הנותרים, גילה לזעמו שגם הם ערקו מן המחנה האנגלי ונמצאים בדרכם לפריז. הייתה זו הכרזת מרד באופן גלוי כנגד בעלה, מלך אנגליה.

היא החלה לצבור את תמיכתם של האצילים הפרו-צרפתיים שתמיד היו מוכנים להתנגד לשלטונו של המלך הנרי, ובסופו של דבר יצאה בדרכה להתאחד עם בניה בצפון השטחים שבשליטתה, אך מעולם לא הגיעה ליעדה כיוון שנלכדה ע"י כוחותיו של הנרי.

עד הסתיו של 1174 לא נותרה לילדיהם של אלנור והנרי ברירה אלא להתחנן לרחמיו של אביהם, והוא אכן העניק להם את רחמיו וכרת איתם ברית שלום. לאלנור עצמה, לעומת זאת, לא הוענקו רחמיו של בעלה והיא נלקחה לאנגליה כאסירה והואשמה כי היא גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים שנמשכה עד למותו של בעלה בגיל 56.

אלנור שומרת הכס עד יומה האחרון

את מקומו של הנרי על כס המלוכה האנגלי יתפוס כעת בנה השני – ריצ'רד לב הארי.

אחרי 15 שנות שבי, כעת הייתה שוב אלנור חופשיה לשלוט וכאשר יצא בנה למסע הצלב השלישי בשנת 1190 היא תפסה את מקומו כשליטה יחידה ובלתי מעורערת, תפקיד שנשאה זמן רב כיוון שריצ'רד נשבה במהלך מסע הצלב ושוחרר רק לאחר זמן תמורת כופר רב ששילמה תמורתו.

כאשר מת ריצ'רד בשנת 1199 מחץ טועה בצרפת, הייתה זו שוב אלנור שדאגה לכך שבנה הצעיר ביותר – ג'ון "בלי ארץ" (Lackland) – יירש את כס המלוכה וימשיך את שושלתה.

אלנור ובניה המלכים - מימין ריצ'רד "לב הארי" ומשמאל ג'ון "בלי ארץ"

כאשר הייתה בת 75 היא סבבה ברחבי אנגליה וצרפת וגמאה במסעותיה מאות קילומטרים כדי לוודא ששלטונו של בנה ג'ון יימשך, אך בסופו של דבר הוכרעה ע"י גילה ותשישותה, ונפטרה בשנת 1204 והיא בת 80. 
למרות שנות הסכסוכים הארוכים עם הנרי בעלה, היא נטמנה לצידו במנזר פונטברו (Fontevraud), שם הם קבורים עד היום זה לצד זה. הספר שהיא אוחזת בידה - מחזה נדיר מאוד לנשים באותה תקופה - מעיד כאלף עדים על השכלתה הרחבה ואופייה המיוחד.
.

Rest in peace - אלנור ובעלה הנרי ה-1

דרוש בירושלים: מקום למיליון עולי רגל לחג סוכות הקרוב

בשנת 60 לספירה לערך, ביקש נירון קיסר רומא לדעת כמה עולי רגל מגיעים לירושלים בשלושת הרגלים. התחשיב שהוגש לו, הגיע לכדי מספר מדהים של 2.5 מיליון (!) עולי רגל יהודים לירושלים, שבשגרה גרו בה כמאה אלף איש בלבד. היום מקובל להניח כי המספר האמיתי נע סביב כמה מאות אלפים – וזה עדיין מספר מדהים.

עולי הרגל הגיעו מכל רחבי העולם היהודי של אז: מאפריקה, ממצרים, מעבר הירדן, מבבל, סוריה, יוון, ספרד, איטליה ובעצם – מכל מקום שבו חיו יהודים על פני כדור הארץ.

נסו לדמיין את זה – מאות אלפי אנשים (ואולי יותר?), בשיירות בלתי נגמרות, מצפון ומדרום, ממזרח וממערב – כולם בדרך לירושלים. 

הם דיברו בשפות שונות (עברית, ארמית, יוונית, לטינית), לבשו בגדים שונים, חצו את הים ואת המדבר, ולכולם מטרה אחת – לקיים את מצוות העלייה לרגל לפחות פעם אחת בחיים, לראות לפחות פעם אחת את בית המקדש המפואר שבירושלים.

ואיפה התרחצו, אכלו, וישנו כולם?

כתובת תיאודוטוס הכהן שנמצאה בשנת 1913 בחפירות עיר דוד, מגלה לנו שבני ירושלים המקומיים (שחלקם כבר אימצו לעצמם שמות יווניים או רומיים כתיאודוטוס הנ"ל), בנו בעיר וסביבה אכסניות ובהן מיטות, מתקני מים ומקוואות, כדי לארח את כמות האנשים העצומה הזו בנוחות ולאפשר להם להתארגן לביקור בבית המקדש. וכך חקק באבן תיאודוטוס הכהן:

"תאודוטוס בן וטנוס כהן וראש בית הכנסת....בנה את בית הכנסת לשם קריאת תורה ולימוד מצוות,ואת האכסניה והחדרים ומתקני המים לשם הארחת הנצרכים מן הניכר..."

ואיך אנחנו יודעים שזה עשה את העבודה? כי -

"מעולם לא אמר אדם לחברו לא מצאתי מיטה שאישן עליה בירושלים, 
                              מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" 
(אבות דר' נתן).

כתובת תיאודוטוס הכהן

אהבתה של קליאופטרה / חייה ומותה של קליאופטרה כובשת הלבבות

כאשר מת אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפני הספירה והוא בן 33 בלבד, נלחמו הגנרלים היוונים (הדיאדוכים) אלה באלה, עד שבסופו של דבר חילקו ביניהם את האימפריה. 
סלווקוס הפך למלך סוריה וארץ ישראל, תלמי הפך למלך מצרים וייסד בה את שושלת תלמי ששלטה במצרים כ-220 שנים.

הכסף קונה הכל

כאשר תם העידן היווני והאימפריה הרומית החלה להתפשט באגן הים התיכון, לטשו כל מצביאיה הגדולים את עיניהם אל עבר מצרים שאותה ראו כאסם תבואה פוטנציאלי עבור האימפריה הרומית.

כדי לזכות בתמיכתה של רומא ולשמור על תפקידו כמלך האימפריה המצרית, נהג המלך תלמי ה-12 אאולטס ('החלילן') לשחד את הקונסולים הרומיים.

בשנת 59 לפני הספירה הפליג לרומא ושיחד את הקונסול הרומאי יוליוס קיסר בסכום שווה ערך ל-77 טון זהב טהור. כאשר חש המלך תלמי שתמיכת רומא נחלשת, הפליג שוב לרומא ושוב שיחד את הקונסולים הרומיים, הפעם בסכום בלתי נתפס השווה ערך ל-129 טון זהב.

לפני מותו ציווה תלמי ה-12 שבתו השנייה – קליאופטרה – תירש אותו ותשלוט במצרים יחד עם בנו תלמי ה-13, אך כשזה האחרון טבע כאשר ניסה להימלט בסיומו של קרב חסר סיכוי מול צבאו של יוליוס קיסר - נותרה קליאופטרה שליטה יחידה על מצרים העצומה והעשירה.

קליאופטרה, כמה אגדות נקשרו בשמך

אהבתו של יוליוס קיסר

קליאופטרה השביעית הייתה בת 18 כאשר הפכה למלכה בשנת 51 לפני הספירה. לפי כל תיאורי התקופה ודיוקנאות המטבעות היא לא הייתה יפה באופן מיוחד, אך עם זאת הייתה חושנית וכריזמטית בצורה יוצאת דופן.

בשנים 48 ו-47 לפני הספירה, היה זקוק יוליוס קיסר לכסף רב כדי לממן את תכניותיו הצבאיות והפוליטיות. לקליאופטרה השביעית, אז בת 22, הייתה כמות כמעט בלתי נגמרת של כסף, אך היא הייתה זקוקה לפטרון צבאי כדי לבצר את שלטונה.

על פי ההלכה המצרית, נישאה קליאופטרה לאחיה הצעיר שהיה עדיין בחיים, תלמי ה-14, שהיה צעיר ממנה בעשר שנים.

בשנת 47 לפני הספירה ביקשה קליאופטרה להתקבל אצל יוליוס קיסר ששהה באלכסנדריה, אך הוא סירב באותה עת לקבל אורחים.

באקט משעשע ונועז, ציוותה קליאופטרה על משרתיה להסתיר אותה בתוך שטיח מגולגל וכאשר הוכנסה (עם השטיח) לתוך חדרו של קיסר, התגלגלה ויצאה מתוך השטיח לקול צחוקו המופתע של קיסר והוא התאהב בה מיד.

כפי הנראה, הם לא הספיקו לבלות יחד יותר משבועיים, אך זה הספיק כדי שתשעה חודשים לאחר מכן קליאופטרה תלד את בנה הבכור, תלמי ה-15, בנו של יוליוס קיסר אשר שמו הרשמי היה...קיסריון.

יוליוס קיסר מעניק לקליאופטרה את כתר מצרים

מרקוס אנטוניוס מתאהב בקליאופטרה

אחרי רצח קיסר ב-15 למרץ 44 לפני הספירה, הפך המפקד העליון של הצבא, מרקוס אנטוניוס, לאיש החזק ברומא.

הוא קיבל לשליטתו את המזרח הקרוב כולו, והציב לעצמו מטרה שאפתנית ויקרה – לכבוש מחדש את פרס כפי שעשה אלכסנדר הגדול, ולשם כך היה זקוק לכמויות גדולות של כסף וזהב.

הוא ביקש ממלכת מצרים, קליאופטרה, שאותה כבר הכיר, לפגוש אותו בעיר טרסוס שבאסיה הקטנה וברגע שנפגשו התאהב בה עד כדי כך שאנשי דורו אמרו כי "הפך לליצנה של אישה קלת דעת".

הוא ביטל באופן זמני את צאתו למלחמה נגד פרס, ותאוותו לקליאופטרה שכנעה אותו לחזור יחד איתה למצרים. הימים הפכו לשבועות, והשבועות לחודשים, ואהבתו של הגנרל הרומי מרקוס אנטוניוס לקליאופטרה הביאה אותו להתנכר לרומאיותו. הוא החל לסגל לעצמו עוד ועוד מנהגים מצריים-יווניים, עד שההיסטוריון קיקרו תיאר אותו כ-"שיכור מופקר".

על מנת לבחון את נאמנותו של מרקוס אנטוניוס לארצו ולאישתו, שלח אליו המצביא אוקטביאנוס את אישתו הנטושה – אוקטביאנה. 

הוא קיבל את פניה אך החזיר אותה מיד לרומא כלעומת שבאה, ולאחר מכן נשא באופן רשמי את קליאופטרה לאישה.

היה זה עלבון צורב לא רק לאוקטביאנה, אלא לצמרת הפיקוד והאצולה הרומית כולה.

בשנת 35 לפני הספירה יצא מחדש מרקוס למסע מלחמה לכיבוש פרס, אך נכשל כישלון חרוץ. את המימון למסע המלחמה סיפקה ביד נדיבה קליאופטרה.

להפתעת כולם, החליטו מרקוס וקליאופטרה כי המלחמה הייתה בעצם ניצחון מזהיר...ובשנת 34 חגגו בתהלוכת ניצחון אדירה שבה יכלו כולם לחזות במלך ובמלכה המנצחים, ולצידם קיסריון בנו של יוליוס קיסר.

קליאופטרה ומרקוס אנטוניוס, אהבה ממבט ראשון

מלחמות הירושה של קליאופטרה

מרקוס אנטוניוס הכריז באופן פורמלי כי קיסריון, בנם של קליאופטרה ויוליוס קיסר, הוא היורש הרשמי של כתר מצרים, ובכך השניא עצמו סופית על הגנרל אוקטביאנוס שהיה קרוב משפחתו וראה עצמו כבעל זכות לירושת הכתר.

בטקס רב רושם חילקו מרקוס וקליאופטרה לילדיהם שטחים כבושים של האימפריה הרומית – אלכסנדר הליוס קיבל את ארמניה, אחיו פתולומיוס קיבל שטחים ממערב לנהר הפרת, ואחותם סלנה קיבלה את קירינייקה (לוב של היום).

אוקטביאנוס ניצל זאת עד תום.

תחילה פרסם בחוצות רומא כי מרקוס אנטוניוס, גנרל רומי לשעבר, מחלק לנסיכים זרים שטחים שנכבשו ע"י האימפריה הרומית. לאחר מכן, זייף צוואה בה נכתב כי מרקוס אף מתכוון להעביר את בירת האימפריה הרומית מרומא אל אלכסנדריה.

הסנאט הרומאי ביטל את זכותו של מרקוס להתמנות לקונסול ברומא ולאחר מכן הכריז על יציאה למלחמה נגד אויבת האימפריה הרומאית – קליאופטרה.

בריחתה של קליאופטרה משדה הקרב

קליאופטרה שהתה משך ימים שלמים במטה הצבא של מרקוס אנטוניוס והתערבה ללא הרף במהלכים הצבאיים ובקבלת ההחלטות. 
בסופו של דבר, נפגשו כוחותיהם הימיים של מרקוס וקליאופטרה עם אניות המלחמה של אוקטביאנוס ב-2 בספטמבר בשנת 31 לפני הספירה בקרב אקטיום.

מרקוס וקליאופטרה הפליגו בשתי אניות מלחמה שונות אל הקרב, אשר במהרה התברר כאסון מוחלט עבורם שכן רוב ספינותיהם הושמדו בו.

כאשר הבינה קליאופטרה שמצב כוחותיה בכי רע, פקדה על שישים אניות המלחמה שלה לנטוש באחת את שדה הקרב ולנוס בחזרה אל מצרים. ללא כוחותיה לצידו, המפלה של מרקוס הייתה בלתי נמנעת, והוא נמלט אחריה כמפסיד מושפל. 

קרב אקטיום - אחד הקרבות הימיים הגדולים בהיסטוריה

סופם של מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה

כאשר שבו מרקוס וקליאופטרה משדה הקרב בחזרה אל מצרים, היה ברור להם כי לא יחלוף זמן רב וכוחותיו של אוקטביאנוס יגיעו אחריהם למצרים, ולא יניחו להם עד שיתפסו אותם.

הם קיבלו החלטה משותפת לא לתת לרומיים את התענוג הזה, ואמרו לקרוביהם כי:

"כפי שחיינו עד עתה כפי שאף אחד לא חי, כך נמות עתה כפי שעד עתה איש לא מת".

מרקוס אנטיוניוס תקע את חרבו בחזהו, ורגע לפני שאיבד את הכרתו עוד הספיק לבקש ממנה לכרות ברית שלום עם אוקטביאנוס.

כאשר נחתו הרומאים במצרים, ערך אוקטביאנוס המנצח ביקור נימוסין אצל קליאופטרה המובסת.

כל ניסיונותיה לפתותו בקסמיה נכשלו והיא הבינה שבכוונתו לשבות אותה ואת ילדיה כדי להציגם להמון במצעד הניצחון ברומא. היא הזמינה אצל נערותיה סל של פירות אך ביקשה בסתר שבסל יוטמן גם נחש ארסי.

התאבדותה הייתה שקטה כל כך, עד ששומרי חדרה לא ידעו שמלכתם כבר איננה.

כאשר הגיעו שליחיו של אוקטביאנוס לאסור את קליאופטרה, מצאו אותה שוכבת מתה במיטתה, לבושה בבגדי המלכות שלה, עם הכתר לראשה ושרביט המלכות בידה.  על פי צוואתה, נקברה לצידו של אהובה מרקוס אנטוניוס.

ההיסטוריון דיוקסיוס כתב עליה כי:

"היא כבשה את שני הרומאים הגדולים ביותר של זמנה, ובגלל רומאי שלישי נטשה את עולם החיים"

התאבדותה של קליאופטרה, סלסלת הפירות והנחש