הכל נשאר במשפחה / על רדיפתו של יהונתן אייבשיץ על ידי יעקב מעמדין ובני דורו

על תחילתה של השבתאות

בשנים 1649-1650, שבתאי צבי - תלמיד חכם יליד איזמיר שסבל כנראה מהפרעה נפשית - קרא את הספרים אודות פרעות חמלניצקי - "טיט היוון" ו-"יוון מצולה". 

אחרי התגלות שלדבריו חווה בבית הכנסת הוא החל לדמות עצמו למשיח ולכן התעטף במשי אדום כמו המשיח היושב בבגדים ספוגים בדם הנרצחים, בכה וקונן על הנרצחים בפרעות תוך שהוא קורא את מגילת איכה יום אחר יום, שוב ושוב.

אחרי שהוגלה ע"י רבני עירו ונדד בין קהילות ישראל בסלוניקי, קושטא, מצרים וירושלים התקבצו סביבו אלפים, שרו לו כי הוא המשיח והוא יביא את החירות. במציאות האבסורדית שבה עשרות אלפי יהודים נרצחו ונטבחו על לא עוול בכפם, מרוב ייאוש – המשיח המדומה שבתאי צבי נראה כאלטרנטיבה ריאלית לגאולה לאומית ולנקמה בגויים. 

בשנת 1666, אחרי שנאסר ע"י הסולטן הטורקי, נאלץ שבתאי צבי להתאסלם בכפייה כדי לשמור על חייו, אך המאמינים בו – החלו בשנים הבאות להתאסלם מרצונם החופשי. 

רבים היו מומרים רק למראית עין – הם חיו כמוסלמים בחוץ אך בביתם פנימה המשיכו לחיות כיהודים לכל דבר, כפי שעשו היהודים מזה למעלה ממאה וחמישים שנה, מאז גירוש ספרד ופורטוגל.

שבתאי צבי - משיח שקר בעל כריזמה אדירה

תחילת צמיחתה של התנועה השבתאית באירופה

בסוף המאה ה-17 היה חבל פודוליה שבאוקראינה ומולדובה בשליטת האימפריה העות'מאנית. 
היהודים שחיו בשטחי האימפריה העות'מנית היו יכולים לנוע בחופשיות, יחסית, משטח טורקיה אל חבל פודוליה שבמזרח אירופה ומשם בחזרה אל טורקיה.

היהודים שהתאסלמו באיזמיר ובסלוניקי עוררו עניין רב בעולם היהודי. כיוון שמזרח אירופה הייתה תחת השלטון העות'מני כמו איזמיר וכמו סלוניקי, יהודים רבים מפולין ומאוקראינה נדדו לאיזמיר ולסלוניקי כדי לתהות על קנקנם של היהודים המומרים.

כך קרה שהשבתאות שהחלה במאה ה-17 באיזמיר ובסלוניקי, הפכה עד תחילת המאה ה-18 לתנועת המונים בקהילות היהודיות בכל מזרח אירופה - בפודוליה, בגליציה, בפראג, בברודי ובמז'יבוז'. רוב הרבנים באזורים הללו היו שבתאים, רובם של היהודים באזורים הללו היו שבתאים.

המאבק בשבתאים

אז נחלק העולם היהודי לשתי כתות שנאבקו זו בזו ללא רחמים –

מחד היו השבתאים שהלכו ונהיו נפוצים בכל רחבי פודוליה וגליציה.

תלמידי החכמים של אותו הדור ובראשם ר' יהונתן אייבשיץ מפראג כתבו ספר שלא הובא לדפוס מעולם  בשם "ואבוא היום אל העין" – שהיה בעל מאפיינים קבליים אנרכיסטיים שהזכירו את המנהגים השבתאים. 

תלמידי ר' יהונתן אייבשיץ חזרו בחזרה מפראג אל שטחי פודוליה והמשיכו בהפצת המנהגים הקבליים בקהילות היהודיות.

בשנת 1725 נאמר על העיירות נדבורנה ורוהטין שכל תלמידי החכמים שבהן הם שבתאים. כאשר החכם יעקב פרנק חזר ב-1755 מן החוגים השבתאים בסלוניקי לפודוליה, הוא ייסד קבוצה, חוג שבתאי ללימודי קבלה וציפייה לגאולה, שהחברות בו התבססה על רצון חופשי.

ומאידך - 
היו המתנגדים לשבתאות שראו באלו הראשונים סכנה חמורה ומיידית להמשך קיומו של העם היהודי.

רבנים שלא נטו אחר השבתאות נאבקו בחסידי השבתאות באופן חריף ובלתי ניתן לפשרה. הם הטילו נידויים וחרמות על אלו שנחשדו בשבתאות, אסרו לבוא איתם במגע, אסרו לתת להן מקום לינה, מחסה או מזון וכמובן ליצור איתם קשרי משפחה.

תחילת דרכו של יהונתן אייבשיץ

בשנת 1694 נולד בפולין ילד רך ושמו יהונתן למשפחת אייבשיץ. 
כשהיה ילד, נפטר בפתאומיות אביו. חברו של האבא – ר' מאיר אייזנשטט מפרוסניץ – אימץ את יהונתן לבן עקב אהבתו לאביו ולימד אותו במסירות. לפי בקשתו של הילד הוא בחר לו מורה לקבלה – ר' יהודה לייב פרוסניץ שבעקיפין היה בעצמו שבתאי כיוון שהיה תלמידו של ר' נחמיה חיון.

הם למדו קבלה, וגם למדו את ספריו של ר' נחמיה חיון – 'רזא דמהימנותא' ו-'דברי נחמיה' וכך עסקו בפועל בשבתאות בלי שהייתה להם כוונה כזו. כשבגר והפך לדמות מוכרת בעקבות גאונותו ולמדנותו המשיך ר' יהונתן אייבשיץ לעסוק בלילות בקבלת האר"י ובלימודי זוהר – דברים שנחשבו אז כשבתאות.

כך קרה שבעשורים הראשונים של המאה ה-18 הייתה עסוקה האצולה הרבנית של מזרח אירופה בלרדוף את ר' יהונתן אייבשיץ הגדול. 
הוא נחשד ונחשב כשבתאי בעיני רבני דורו כיוון שהיה עסוק בשעות הלילה בלימודי קבלה ובציפייה אקטיבית לגאולה. עד כדי כך גדל נגדו החשד עד שבשנת 1725 יצאה נגדו תלונה פומבית שחייבה אותו לעמוד ביום כיפור בבית הכנסת הגדול בפראג ולהישבע שאינו שבתאי.

רבי יהונתן אייבשיץ - נחשד ונרדף כל חייו 

הכל נשאר במשפחה – גם הקנאה וצרות העין

אישתו של ר' יהונתן – אלקה – הייתה בתו של ר' יצחק שפירא אב"ד פראג שאחותו – מרת גיטל שפירא - גרה בעיר מץ והייתה נשואה לר' יעקב רייכר שכיהן כרב העיר. 

כשנפטר ר' יעקב רייכר ב-1740 חיפשו רב ראוי לקהילה במץ ופנו לר' יהונתן אייבשיץ שיתפוס את משרת רב העיר.

אז קמה מרת גיטל שפירא ואמרה שהיא בת פראג, ובמו עיניה ראתה שר' יהונתן אייבשיץ הוכרח להישבע שאיננו שבתאי, אך למרות שבועתו - אף אחד אינו מאמין לשבועה שנשבע והיא לא תסכים שהוא יירש את מקומו של בעלה ברבנות העיר.

אייבשיץ ועמדין – מלחמה בין רבנים

כאשר הוזמן ונבחר ר' יהונתן לכהן ברבנות העיר אלתונה, החליטו תלמידי החכמים שבדור – ובראשם ר' יעקב עמדין – לרדוף את ר' יהונתן אייבשיץ עד חורמה כיוון שהייתה זו עירו של ר' יעקב עמדין והחכם צבי – אביו של ר' יעקב עמדין – כיהן כרב בקהילה זו. 

ר' יעקב עמדין לא היה מוכן שר' יהונתן אייבשיץ יישב על כיסאו של אביו ולכן הדפיס נגדו ספרים ופעל נגדו דרך משפחתו.

אחיו החורג של ר' יהונתן אייבשיץ - ר' מאיר מביאלה – היה בנו של ר' מאיר מפרוסניץ. הוא היה גיסו של ר' יעקב עמדין והיה מנהיג ועד ארבע הארצות – הוועד שהנהיג את כל היהדות בפולין וליטא. 

ר' יעקב עמדין כתב לוועד ארבע הארצות בקשר לתלמידיו של ר' יהונתן  - השבתאים בפודוליה ובגליציה:

"ואתם הנגידים פרנסי הוועד ארבע הארצות אשר שאלתוני אם מותר הדבר למוסרם למלכות להביאם לשריפה...אל תחושו למניינכם, ודאי מה' יסכימו עמכם, אשריכם אם תעמדו בפרץ ותבערו הרע מקרבכם...

ועימדו לפני השליטים ההגמונים פיקחים ונבונים אשר להם יד ושם במדינות פולין לייסר המינים הנ"ל בשוטים ועקרבים ולהביא אותם לשריפה."

ר' יעקב עמדין, שנלחם בר' יהונתן אייבשיץ, פסק שיש להוציא להורג בשריפה את כל מי שנחשד בשבתאות. 

לאחר מכן ביקש ב-1756 להוציא חרם נגד הנחשדים – לא למכור להם ולא לקנות מהם דבר, לא להשכיר להם בתים ולא לשכור מהם, לא למול את ילדיהם ולא ללמד את ילדיהם. במעשהו זו, הותיר ר' יעקב עמדין אלפי אנשים מזי רעב, ללא בבית, ללא אפשרות לתעסוקה, ללא אוכל לילדיהם.

מעשה ההתנצרות ההמוני בעקבות החרם

באין ברירה, ניגשו המנודים לכנסייה וביקשו בגד ללבוש ומזון לאוכל. 

הכנסייה הסכימה בתנאי שהם יאשרו את עלילות הדם ויסכימו להתנצר. בתחילה סירבו, אך ככל שגדל הרעב כך גדלה נכונותם להסכים לדרישות הכנסייה וכך התנצרו בכנסייה של לבוב.

בסיומו של ויכוח בו השתתפו הרב חיים הכהן רפפורט ומנהיג השבתאים אלישע שור מרוהטין, אמר זה האחרון כנציג השבתאים:

"כי נאשים אתכם על אשר טפלתם עלינו, החפים מפשע לפני האלוהים, כל רשע וזדון והרחקתונו מעדתכם וגרשותו מבתינו וניצלתונו מרכושינו ושפכתם כמעט דמנו...והירחקתונו מכל עזרת אדם ומקורות חיים והכרחתונו לנדוד ולחזר על הפתחים ומאחורי הגדרות....

אתם שפכתם את דמנו בקצף ובביזיון על ידי חרמות ושמתות ונידוי...הא לכם תשלומים מידה כנגד מידה, דם תחת דם....."

כאשר שמע על כך הבעל שם טוב אמר כי הוא:

"כועס מאוד על הרבנים אשר בודים הקדמות שקרים מליבם...."

בעקבות המאבקים האישיים והמשפחתיים בין ראשי הרבנים, בעקבות הקנאה וצרות העין, נוצרו האשמות שווא כלפי ר' יהונתן אייבשיץ ותלמידיו – וכתוצאה מכך נאלצו אלפי יהודים להמיר את דתם בכדי לא למות ברעב, בצמא ובכפור.

ויכוחים ציבוריים בין רבנים לבישופים - רובם הסתיימו בנידויים ובהתנצרות המונים

סיפורה של הילדה הצרפתייה שהדיחה את מלך אנגליה / על איזבלה מלכת אנגליה

בשנת 1308, נסיכה מלכותית בת 12 מצרפת ושמה איזבלה הפכה להיות מלכת אנגליה כשנישאה למלך אנגליה הצעיר, אדוארד השני.

בזמן חתונתה היא לא הייתה יותר מכלי משחק על מפת הפוליטיקה שבין צרפת ואנגליה, אך לא יחלפו שנים רבות עד שהיא תנסה לעשות שימוש בסמכויותיה ולקחת חלק בחיים המלכותיים המציאותיים, מעשה שבעקבותיו תזכה לכינוי 'הזאבה מצרפת'.

איזבלה מצרפת - מלכה מסורתית או מלכה בזכות עצמה?

מי באמת יושב על כס המלכות – המלכה או גווסטון?

כבר בהופעתה הציבורית הראשונה נאלצה לחלוק את הבמה עם צעיר עדין ויפה תואר בשם פירס גווסטון שנשא את כתר המלך וישב במשתה ההכתרה בסמוך למלך במקומה של אישתו הצעירה. גווסטון היה לבוש בהידור גדול כל כך, עד שנאמר עליו כי "היה דומה יותר לאל מארס, מאשר לבן תמותה רגיל".

איזבלה לא הייתה היחידה ששמה לב כי גווסטון תופס את המקום שאמור היה להיות שמור לה לצד בעלה. בני משפחתה הצרפתיים שבו לארצם בזעם. משוררי התקופה אמרו כי לא הכירו מעודם גבר שאהב כל כך גבר אחר...

מערכת היחסים של המלך אדוארד השני עם גווסטון לא פגעה רק ביחסיו עם המלכה, אלא גם ביחסיו עם אצילי הממלכה - בעלי הקרקעות וגדודי החיילים הנאמנים. האצילים האשימו אותו באובססיה שפיתח כלפי גווסטון, ובסופו של דבר אילצו את המלך להסכים לוותר על השלטון בפועל, להגלות את גווסטון מאנגליה, ולהעניק את ניהול הממלכה בפועל למועצת האצילים עצמה.

איזבלה לא ציפתה לכך כאשר נישאה למלך אנגליה, אך הייתה עדיין צעירה מדי בשביל לנקוט צעדים מעשיים כלשהם.

אדוארד השני מקבל את כתרו בטקס ההכתרה מידי גווסטון

זה שכרה של המלכה ההריונית

באביב 1312 הייתה איזבלה בת 16 ובהריון בפעם הראשונה.

במקום להוקיר אותה על העובדה שהיא עומדת ללדת יורש עצר, גרר אותה המלך אחריו ואחרי גווסטון למסעות בכל רחבי אנגליה כאשר אחריהם רודף צבא של אצילים עוינים בהובלת הרוזן מלנקסטר שהיה נחוש לחסל את גווסטון. כאשר נתפס גווסטון ע"י צבא האצילים, הגיב המלך אדוארד השני בבהלה ובחרדה לחייו של אהובו.

בשלב זה היה ברור כבר כי רק המוות יפריד בין המלך לגווסטון. האצילים דנו את גווסטון למוות, וקצצו את ראשו במשפט ראווה מהיר.

בנובמבר 1312, קצת לפני השעה שש בבוקר, ילדה איזבלה את בנה הבכור – יורש העצר העתידי של אנגליה. כעת החזיקה בידיה את המפתח האולטימטיבי לעוצמתה שלה כמלכת אנגליה.

על פי המסורת, למלכה היה תפקיד של משכינת שלום ומבקשת רחמים מאת בעלה עבור בוגדים שהתחרטו על מעשיהם ואיזבלה סייעה כעת לכרות ברית שלום בין בעלה לבין האצילים שהוציאו להורג את גווסטון, אך בעלה שלא בורך בתבונה רבה מדי, חיבל במהרה במאמציה.

בשנת 1314 הפסיד המלך בקרב באנוקברן ואיבד לחלוטין את השליטה בגבול הסקוטי. כעת לא ניתן היה להגן על גבולות אנגליה ללא עזרת הרוזן מלנקסטר - האיש שרצח את אהובו של המלך, שסירב לעזור למלך החלש והמבוהל. אנגליה נשטפה בכנופיות סקוטיות ונכנסה לאנדרלמוסיה.

אדוארד השני - מרשים בתמונה, במציאות כנראה קצת פחות

בא לשכונה בחור חדש

לפתע, מתוך חצרו של המלך, צץ גבר חדש – יו דספנסר - אשר תפס את מקומה של המלכה במקומו של גווסטון.

בזמן שהמלכה הייתה עסוקה בלהרות וללדת יורשי עצר, עסק דספנסר בלהגדיל את השפעתו על המלך חלש האופי. האצילים התקוממו נגד השפעתו של דספנסר ושוב הייתה זו איזבלה שניסתה להגיע להסכם שביתת נשק בינם ובין בעלה, אך הצלחתה הייתה זמנית.

באוקטובר 1321 הייתה איזבלה באמצע מסע צליינות כאשר עצרה למנוחת לילה מול טירת לידס. הלורד של הטירה שנמנה על האצילים המורדים, סירב לפתוח את שערי הטירה ואיזבלה נשארה מחוצה לה בשדות הקפואים. 
היא זעמה ורתחה מכעס ופקדה על חייליה לפרוץ אל הטירה. תוך דקות, התפתח קרב עקוב מדם בין חייליה לבין השומרים על חומות הטירה. בעצת יועציו שלח המלך כוחות רבים לכבוש את הטירה ולקחת בשבי את בעליה ואת תושביה. בקרבות שהתפתחו לאחר מכן, נתפס ונשבה גם הרוזן מלנקסטר עצמו, וגם ראשו נערף.

היה זה מסר ברור לכל האצילים המורדים מה הדין שצפוי להם כאשר יניח עליהם המלך את ידיו. שלטונו של אדוארד הפך להיות שלטון אימים של כליאה והוצאות להורג, אלא שבמהרה גילתה גם איזבלה עצמה – שעשתה עד כה כל מאמץ אפשרי להיות המלכה המושלמת – כי בעלה עתיד לפנות גם נגדה.

זרעי ההפיכה כנגד המלך

בקיץ 1324 פרץ משבר בין אנגליה וצרפת.

אחיה של איזבלה – לואי העשירי מלך צרפת - איים לכבוש שטחים קטנים שאנגליה החזיקה בדרום צרפת. יועץ הסתרים דספנסר שכנע את המלך אדוארד כי אישתו וילדיה הם נתיני אויב, והם נכלאו תוך שאיזבלה מופרדת מילדיה. איזבלה לקחה שוב את תפקיד משכינת השלום, והציעה לצאת לפריז כדי לנסות להשיג הסכם שביתת נשק מול אחיה. בעלה ומאהבו דספנסר לא חשדו אז בטיב כוונותיה.

ב-9 למרץ 1325 עזבה איזבלה את אנגליה לכיוון צרפת. 
בסיומו של מו"מ מול אחיה היא שכנעה את בעלה אדוארד לשלוח את בנה הבכור – יורש העצר בן ה-12, אדוארד השלישי – אליה לפריז כדי לחתום על הסכם שביתת הנשק עם לואי העשירי. ברגע שהגיע לאדמת צרפת והיה קרוב אליה, היא קיבלה את שעת הכושר שלה חיכתה כדי לפעול וסירבה לחזור – או להחזיר את בנה – אל אדמת אנגליה ואל שלטונו המושחת של אדוארד.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה היא התנגדה לבעלה באופן פעיל וגלוי, בהציגה את עצמה באופן מושלם כרעייה הנבגדת, קורבן של הגברים המועדפים בחיי בעלה, וכך כתבה:

"אני חשה שנישואים הם איחוד בין גבר לאישה ומישהו עומד עתה ביני לבין בעלי, ומנסה לנתק את הקשר הזה. אני מכריזה שלא אשוב עד שהפולש הזה יסולק".

אבל...גם למלכה מגיע מאהב

רוג'ר מורטימר, אז בן 38, היה חייל אנגלי מצטיין ומנוסה אשר הצטרף למורדים באדוארד השני בשנת 1321 ונמלט לגלות בצרפת.

תוך שבועות מפגישתו הראשונה עם המלכה הגולה החלו לרחוש שמועות על היחסים האינטימיים ביניהם. כעת, כאשר בנה יורש העצר לצידה ויחד איתם גם אביר לוחם נאמן, החליטה איזבלה למרוד באדוארד באופן גלוי ולנסות להדיח אותו. היא עשתה מעשה לא ייאמן וארגנה בחשאי את נישואי בנה יורש העצר, עם פיליפה - בתו של הרוזן מאנז'ו - שהביאה עמה נדוניה עצומה של חיילים וספינות מלחמה רבות.

ב-22 לספטמבר 1326 הפליגו לאנגליה איזבלה, מורטימר והנסיך יורש העצר אדוארד השלישי בראש מאה ספינות עמוסות חיילים.

תפיסת כס המלוכה האנגלי

לראשונה אחזה איזבלה בנשק נגד בעלה, כאשר המאהב שלה לצידה. במקום להיתקל בהתנגדות והשמצות כפי שחשבו, הם התקבלו בזרועות פתוחות ובאהדה גדולה מצד הציבור, שהמתין סוף סוף ליורש עצר ראוי שיוכל לתפוס את מקומו של המלך החלש והלא מתפקד.

יורש העצר אדוארד השלישי ואמו המלכה איזבלה מתקבלים בטירת אוקספורד באנגליה

כאשר ראו המלך אדוארד ויועצו דספנסר שמסעה של איזבלה בחזרה לשטחי אנגליה כמעט ולא נתקל בהתנגדות, הם נתקפו בפאניקה, ארזו לעצמם שקי זהב ונמלטו על סוסיהם עד שנתפסו. איזבלה לא גילתה כלפי דספנסר כל רחמים. היא ציוותה שהוא ייתלה, קרביו יוצאו מגופו והוא יסורס.

בינואר 1327 במהלך מבריק הוכרז בפרלמנט שהמלך המכהן אדוארד השני איבד את אמון בני עמו, ובמקומו יכהן מעכשיו בנו – הנסיך אדוארד השלישי. כדי להשלים את המהלך אולץ המלך המודח לחתום על כתב התפטרות וכדי להבטיח את המהפך הוא נכלא בטירת ברקלי שבגלוסטרשייר עד למותו בנסיבות שלא הוסברו ולא התבררו עד היום.

סופה העגמומי של הקריירה הנשית המבריקה

תוך ארבעה חודשים בלבד השיגה איזבלה הישגים שלא הועלו על הדעת כמעט בלי לשפוך דם – היא הייתה מלכה, ולבנה הנסיך אדוארד השלישי הובטח כס המלוכה. היא ניהלה את הממלכה ביד רמה ורחבה, כפי שעשו מלכים גברים בתקופתה, מלכה עצמאית ופיקחית בעידן של גברים ששלטו כמעט ללא עוררין.

היא שלטה שלוש שנים עד שבנה – אדוארד השלישי – התבגר והחל להתנגד לשלטונה ולשלטונו של יועצה ומאהבה הקרוב רוג'ר מורטימר. 

לתדהמתה, יצא נגדה בנה אדוארד בראש קבוצת אבירים אל טירת נוטינגהאם, שם נתפסה איזבלה יחד עם מאהבה מורטימר. מורטימר הוצא להורג מיד בתלייה. לאמו העניק אדוארד קצבת פרישה נדיבה, וכלא אותה בטירה מרוחקת, שם חיה עד יום מותה.

סיפור עלילות הדם והתנצרות ההמונים / הכנה לביאת המשיח שבתאי צבי

בשנים 1648-1649 נלחמו האיכרים האוקראינים האורתודוכסים מלחמת עצמאות ושחרור כנגד האצילים הפולניים הקתוליים שהיו בעלי האדמות שעליהם התגוררו האיכרים. מלחמת השחרור של הקוזאקים האוקראינים נקראת עד היום בפי היהודים 'פרעות חמלניצקי' או 'גזירות ת"ח ות"ט' כיוון שהיהודים שחיו באיזורי המלחמה נקלעו על לא עוול בכפם לשדות הקרב ונטבחו בעשרות אלפים.

מספר הנרצחים היהודים בפרעות הללו איננו ידוע בוודאות עד היום, אך עומד כנראה על בין ארבעים לחמישים אלף. קהילות שלמות, עיקר היישוב היהודי בחבלי פודוליה וגליציה – הקהילה היהודית הגדולה בעולם – נרצחו, נטבחו ונשרפו.

הייתה זו תחילתה של תקופה אנטישמית ארוכה ונוראה עבור יהודי מרכז ומזרח אירופה, רצופה במעשי שנאה ועלילות דם, רצח, הגליה והרג כמעט בכל עיר או עיירה. האנטישמיות פרצה אמנם מן השכבה העממית, אך הייתה מגובה ע"י המלך והכנסייה.

במהלך השנים הבאות המשיך מרד האיכרים להתנהל, לאחריו (1654) פרצה מלחמת רוסיה – פולין, ולאחריה (קיץ 1655) פרצה מלחמה נגד שוודיה – היו אלו עשורים שלמים שבהם כולם כילו זעמם ביהודים – הרוסים, הפולנים וגם השוודים.

האנטישמיות ועלילות הדם בפולין וברוסיה

גם כאשר תמו המלחמות בין העמים, נותרה שנאת היהודים על כנה. בשנת 1710 אמר מלך פולין ודוכס ליטא אוגוסט השני על היהודים:

 "היהודים הכופרים הנבלים שופכים דמי ילדים נוצרים בסתר ובאופן מחריד לב הצועק לנקמת אלוהים".

ההיסטוריון היהודי ליאון פוליאקוב מצטט בספרו על תולדות האנטישמיות את אחד מאצילי פולין שהכריז באותה שנה:

"החלטתי, יחד עם אצילים אחרים, להשמיד את העם היהודי".

בצו מלכותי נקבע כי קהילה יהודית שאחד מחבריה יואשם בעלילת דם - רכוש הקהילה כולה יופקע לטובת המלך ולטובת הכנסייה.

באופן לא מפתיע...התרחשו באותו עשור עלילות דם בעשרות ערים וכפרים בפולין וביניהם - פודהייצה, אופאטוב, לבוב, זסלב, שפטובקא, צאנז, יאמפול, ז'יטומיר ועוד.

אוגוסט השני מלך פולין 

הרווח הכלכלי מעלילות הדם

במאה ה-17 היהודים חיו במציאות שבה כולם היו משוכנעים שהם עוסקים ברצח ילדים נוצרים. לא היה כמובן שקר גדול מזה, אך עשרות עלילות הדם שהתרחשו בפולין ובאוקראינה מעידות מעבר לכל ספק שהאיכרים המקומיים ניצלו את טכניקת עלילות הדם בכדי לגזול ולהחרים את הרכוש היהודי הפרטי והציבורי.

מטרה נוספת שהושגה באמצעות עלילות הדם – כאשר מגרשים את היהודים, אין צורך להחזיר חובות למלווים היהודים שגורשו...כך לדוגמה הבישוף הקתולי סולטיק (Kajetan Sołtyk) שיזם את עלילת ז'יטומיר, וכן הבישוף דמבובסקי (Dembowski) מהעיירה קאמניץ-פודולסקי שהיה חייב כספים רבים ליהודים עד שיזם עלילת דם כדי שכל חובותיו יישמטו.

בעידן שחור זה, כל יהודי וכל יהודייה היו נתונים לאיום מתמיד של האשמה בעלילת דם ללא צורך בראיות או הוכחות. ההאשמה הייתה קלה מאין כמותה, וגזר הדין היה כמעט אוטומטי.

סכנת ההתנצרות

ליהודים בתקופה קשה זו לא היו כמעט פתרונות למצבם הקשה. אחת מדרכי המוצא הנואשות שעמדה בפני יהודים רבים הייתה ההתנצרות.

יהודים רבים – בעיקר צעירים וצעירות - התנצרו אז כדי להימלט מהגורל היהודי הקשה וכן מההוצאה להורג שהייתה דינם של יהודים רבים על לא עוול בכפם. רבים המירו את דתם רק למראית עין כמו האנוסים יהודי ספרד לפניהם, אך אלפים רבים בחרו להימלט מגורל העם היהודי, עזבו את ביתם ואת משפחתם והחלו לחיות כנוצרים לכל דבר במטרה להציל את נפשם.

בשנת 1730 נפתח בליטא מסדר נזירות בשם "ברית מריה" שהטביל נערות יהודיות לנצרות. 2,000 נערות יהודיות המירו את דתן מרצון באמצעות מסדר זה בלבד. כך חיו קהילות מזרח אירופה בתקופה נוראית זו בין שתי סכנות מתמידות – סכנת עלילות הדם מחד, וסכנת המרת הדת מאידך.

מעשי התנצרות המונית היו דבר שבשגרה, ניסיון להימלו מגורל התופת היהודי

אגרת עליית הנשמה של הבעש"ט

בעלילת הדם בזסלב (1747) נתפסו ארבעה מראשי הקהילה בעלילת דם שקרית. הם עונו בעינויים קשים עד שהמירו את דתם מה שהיה אמור להקנות להם הגנה מפני גזר הדין, אך לאחר שהמירו את דתם וכבר היו מוגדרים כנוצרים – נרצחו.

לאחר אירוע זה, ביצע הבעש"ט עליית נשמה אל העולמות העליונים, כדי לשאול עד מתי יימשכו העינויים והסבל, וכך כתב באגרת עליית הנשמה ששלח לגיסו על פגישתו את סמאל:

 "שאלתי אותו מה ראה על ככה ומה דעתו בזה שימירו דתם ואחר כך נהרגים?"

והשיב לו השטן שכוותנו היא לשם שמים כי:

"אם יהיו נשארים בחיים אחרי שהמירו את דתם, אז כשיהיה עוד איזה גזירות עלילות אזי לא יקדשו שם שמיים רק שכולם ימירו דתם להציל על נפשם. לכך הייתה פעולתו שאלו שהמירו דתם - נהרגו אחר כך, ועל ידי זה לא ימיר דתו שום בן ישראל ויקדשו שם שמיים".

התייחסות זו של הבעש"ט בעצמו - ויותר מכך תשובת סמאל עצמו - מעידות כאלף עדים עד כמה הייתה ההתנצרות דבר נפוץ, עד שהיוותה סכנה לשלמות הקהילות היהודיות.