יום ראשון, 5 באוגוסט 2018

סיפורה של הילדה הצרפתייה שהדיחה את מלך אנגליה / על איזבלה מלכת אנגליה



בשנת 1308, נסיכה מלכותית בת 12 מצרפת ושמה איזבלה הפכה להיות מלכת אנגליה כשנישאה למלך אנגליה הצעיר, אדוארד השני.
בזמן חתונתה היא לא הייתה יותר מכלי משחק על מפת הפוליטיקה שבין צרפת ואנגליה, אך לא יחלפו שנים רבות עד שהיא תנסה לעשות שימוש בסמכויותיה ולקחת חלק בחיים המלכותיים המציאותיים, מעשה שבעקבותיו תזכה לכינוי 'הזאבה מצרפת'.

איזבלה מצרפת - מלכה מסורתית או מלכה בזכות עצמה?


מי באמת יושב על כס המלכות – המלכה או גווסטון?

כבר בהופעתה הציבורית הראשונה נאלצה לחלוק את הבמה עם צעיר עדין ויפה תואר בשם פירס גווסטון שנשא את כתר המלך וישב במשתה ההכתרה בסמוך למלך במקומה של אישתו הצעירה. גווסטון היה לבוש בהידור גדול כל כך, עד שנאמר עליו כי "היה דומה יותר לאל מארס, מאשר לבן תמותה רגיל".

איזבלה לא הייתה היחידה ששמה לב כי גווסטון תופס את המקום שאמור היה להיות שמור לה לצד בעלה. בני משפחתה הצרפתיים שבו לארצם בזעם. משוררי התקופה אמרו כי לא הכירו מעודם גבר שאהב כל כך גבר אחר...

מערכת היחסים של המלך אדוארד השני עם גווסטון לא פגעה רק ביחסיו עם המלכה, אלא גם ביחסיו עם אצילי הממלכה - בעלי הקרקעות וגדודי החיילים הנאמנים. האצילים האשימו אותו באובססיה שפיתח כלפי גווסטון, ובסופו של דבר אילצו את המלך להסכים לוותר על השלטון בפועל, להגלות את גווסטון מאנגליה, ולהעניק את ניהול הממלכה בפועל למועצת האצילים עצמה.

איזבלה לא ציפתה לכך כאשר נישאה למלך אנגליה, אך הייתה עדיין צעירה מדי בשביל לנקוט צעדים מעשיים כלשהם.


אדוארד השני מקבל את כתרו בטקס ההכתרה מידי גווסטון


זה שכרה של המלכה ההריונית

באביב 1312 הייתה איזבלה בת 16 ובהריון בפעם הראשונה.
במקום להוקיר אותה על העובדה שהיא עומדת ללדת יורש עצר, גרר אותה המלך אחריו ואחרי גווסטון למסעות בכל רחבי אנגליה כאשר אחריהם רודף צבא של אצילים עוינים בהובלת הרוזן מלנקסטר שהיה נחוש לחסל את גווסטון. כאשר נתפס גווסטון ע"י צבא האצילים, הגיב המלך אדוארד השני בבהלה ובחרדה לחייו של אהובו.

בשלב זה היה ברור כבר כי רק המוות יפריד בין המלך לגווסטון. האצילים דנו את גווסטון למוות, וקצצו את ראשו במשפט ראווה מהיר.

בנובמבר 1312, קצת לפני השעה שש בבוקר, ילדה איזבלה את בנה הבכור – יורש העצר העתידי של אנגליה. כעת החזיקה בידיה את המפתח האולטימטיבי לעוצמתה שלה כמלכת אנגליה.

על פי המסורת, למלכה היה תפקיד של משכינת שלום ומבקשת רחמים מאת בעלה עבור בוגדים שהתחרטו על מעשיהם ואיזבלה סייעה כעת לכרות ברית שלום בין בעלה לבין האצילים שהוציאו להורג את גווסטון, אך בעלה שלא בורך בתבונה רבה מדי, חיבל במהרה במאמציה.

בשנת 1314 הפסיד המלך בקרב באנוקברן ואיבד לחלוטין את השליטה בגבול הסקוטי. כעת לא ניתן היה להגן על גבולות אנגליה ללא עזרת הרוזן מלנקסטר - האיש שרצח את אהובו של המלך, שסירב לעזור למלך החלש והמבוהל. אנגליה נשטפה בכנופיות סקוטיות ונכנסה לאנדרלמוסיה.

אדוארד השני - מרשים בתמונה, במציאות כנראה קצת פחות


בא לשכונה בחור חדש

לפתע, מתוך חצרו של המלך, צץ גבר חדש – יו דספנסר - אשר תפס את מקומה של המלכה במקומו של גווסטון.

בזמן שהמלכה הייתה עסוקה בלהרות וללדת יורשי עצר, עסק דספנסר בלהגדיל את השפעתו על המלך חלש האופי. האצילים התקוממו נגד השפעתו של דספנסר ושוב הייתה זו איזבלה שניסתה להגיע להסכם שביתת נשק בינם ובין בעלה, אך הצלחתה הייתה זמנית.

באוקטובר 1321 הייתה איזבלה באמצע מסע צליינות כאשר עצרה למנוחת לילה מול טירת לידס. הלורד של הטירה שנמנה על האצילים המורדים, סירב לפתוח את שערי הטירה ואיזבלה נשארה מחוצה לה בשדות הקפואים. 
היא זעמה ורתחה מכעס ופקדה על חייליה לפרוץ אל הטירה. תוך דקות, התפתח קרב עקוב מדם בין חייליה לבין השומרים על חומות הטירה. בעצת יועציו שלח המלך כוחות רבים לכבוש את הטירה ולקחת בשבי את בעליה ואת תושביה. בקרבות שהתפתחו לאחר מכן, נתפס ונשבה גם הרוזן מלנקסטר עצמו, וגם ראשו נערף.


היה זה מסר ברור לכל האצילים המורדים מה הדין שצפוי להם כאשר יניח עליהם המלך את ידיו. שלטונו של אדוארד הפך להיות שלטון אימים של כליאה והוצאות להורג, אלא שבמהרה גילתה גם איזבלה עצמה – שעשתה עד כה כל מאמץ אפשרי להיות המלכה המושלמת – כי בעלה עתיד לפנות גם נגדה.


זרעי ההפיכה כנגד המלך

בקיץ 1324 פרץ משבר בין אנגליה וצרפת.

אחיה של איזבלה – לואי העשירי מלך צרפת - איים לכבוש שטחים קטנים שאנגליה החזיקה בדרום צרפת. יועץ הסתרים דספנסר שכנע את המלך אדוארד כי אישתו וילדיה הם נתיני אויב, והם נכלאו תוך שאיזבלה מופרדת מילדיה. איזבלה לקחה שוב את תפקיד משכינת השלום, והציעה לצאת לפריז כדי לנסות להשיג הסכם שביתת נשק מול אחיה. בעלה ומאהבו דספנסר לא חשדו אז בטיב כוונותיה.

ב-9 למרץ 1325 עזבה איזבלה את אנגליה לכיוון צרפת. 
בסיומו של מו"מ מול אחיה היא שכנעה את בעלה אדוארד לשלוח את בנה הבכור – יורש העצר בן ה-12, אדוארד השלישי – אליה לפריז כדי לחתום על הסכם שביתת הנשק עם לואי העשירי. ברגע שהגיע לאדמת צרפת והיה קרוב אליה, היא קיבלה את שעת הכושר שלה חיכתה כדי לפעול וסירבה לחזור – או להחזיר את בנה – אל אדמת אנגליה ואל שלטונו המושחת של אדוארד.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה היא התנגדה לבעלה באופן פעיל וגלוי, בהציגה את עצמה באופן מושלם כרעייה הנבגדת, קורבן של הגברים המועדפים בחיי בעלה, וכך כתבה:
"אני חשה שנישואים הם איחוד בין גבר לאישה ומישהו עומד עתה ביני לבין בעלי, ומנסה לנתק את הקשר הזה. אני מכריזה שלא אשוב עד שהפולש הזה יסולק".

אבל...גם למלכה מגיע מאהב

רוג'ר מורטימר, אז בן 38, היה חייל אנגלי מצטיין ומנוסה אשר הצטרף למורדים באדוארד השני בשנת 1321 ונמלט לגלות בצרפת.
תוך שבועות מפגישתו הראשונה עם המלכה הגולה החלו לרחוש שמועות על היחסים האינטימיים ביניהם. כעת, כאשר בנה יורש העצר לצידה ויחד איתם גם אביר לוחם נאמן, החליטה איזבלה למרוד באדוארד באופן גלוי ולנסות להדיח אותו. היא עשתה מעשה לא ייאמן וארגנה בחשאי את נישואי בנה יורש העצר, עם פיליפה - בתו של הרוזן מאנז'ו - שהביאה עמה נדוניה עצומה של חיילים וספינות מלחמה רבות.

ב-22 לספטמבר 1326 הפליגו לאנגליה איזבלה, מורטימר והנסיך יורש העצר אדוארד השלישי בראש מאה ספינות עמוסות חיילים.

תפיסת כס המלוכה האנגלי

לראשונה אחזה איזבלה בנשק נגד בעלה, כאשר המאהב שלה לצידה. במקום להיתקל בהתנגדות והשמצות כפי שחשבו, הם התקבלו בזרועות פתוחות ובאהדה גדולה מצד הציבור, שהמתין סוף סוף ליורש עצר ראוי שיוכל לתפוס את מקומו של המלך החלש והלא מתפקד.

יורש העצר אדוארד השלישי ואמו המלכה איזבלה מתקבלים בטירת אוקספורד באנגליה


כאשר ראו המלך אדוארד ויועצו דספנסר שמסעה של איזבלה בחזרה לשטחי אנגליה כמעט ולא נתקל בהתנגדות, הם נתקפו בפאניקה, ארזו לעצמם שקי זהב ונמלטו על סוסיהם עד שנתפסו. איזבלה לא גילתה כלפי דספנסר כל רחמים. היא ציוותה שהוא ייתלה, קרביו יוצאו מגופו והוא יסורס.

בינואר 1327 במהלך מבריק הוכרז בפרלמנט שהמלך המכהן אדוארד השני איבד את אמון בני עמו, ובמקומו יכהן מעכשיו בנו – הנסיך אדוארד השלישי. כדי להשלים את המהלך אולץ המלך המודח לחתום על כתב התפטרות וכדי להבטיח את המהפך הוא נכלא בטירת ברקלי שבגלוסטרשייר עד למותו בנסיבות שלא הוסברו ולא התבררו עד היום.

סופה העגמומי של הקריירה הנשית המבריקה

תוך ארבעה חודשים בלבד השיגה איזבלה הישגים שלא הועלו על הדעת כמעט בלי לשפוך דם – היא הייתה מלכה, ולבנה הנסיך אדוארד השלישי הובטח כס המלוכה. היא ניהלה את הממלכה ביד רמה ורחבה, כפי שעשו מלכים גברים בתקופתה, מלכה עצמאית ופיקחית בעידן של גברים ששלטו כמעט ללא עוררין.

היא שלטה שלוש שנים עד שבנה – אדוארד השלישי – התבגר והחל להתנגד לשלטונה ולשלטונו של יועצה ומאהבה הקרוב רוג'ר מורטימר. 

לתדהמתה, יצא נגדה בנה אדוארד בראש קבוצת אבירים אל טירת נוטינגהאם, שם נתפסה איזבלה יחד עם מאהבה מורטימר. מורטימר הוצא להורג מיד בתלייה. לאמו העניק אדוארד קצבת פרישה נדיבה, וכלא אותה בטירה מרוחקת, שם חיה עד יום מותה.

יום חמישי, 2 באוגוסט 2018

סיפור עלילות הדם והתנצרות ההמונים / הכנה לביאת המשיח שבתאי צבי



בשנים 1648-1649 נלחמו האיכרים האוקראינים האורתודוכסים מלחמת עצמאות ושחרור כנגד האצילים הפולניים הקתוליים שהיו בעלי האדמות שעליהם התגוררו האיכרים. מלחמת השחרור של הקוזאקים האוקראינים נקראת עד היום בפי היהודים 'פרעות חמלניצקי' או 'גזירות ת"ח ות"ט' כיוון שהיהודים שחיו באיזורי המלחמה נקלעו על לא עוול בכפם לשדות הקרב ונטבחו בעשרות אלפים.

מספר הנרצחים היהודים בפרעות הללו איננו ידוע בוודאות עד היום, אך עומד כנראה על בין ארבעים לחמישים אלף. קהילות שלמות, עיקר היישוב היהודי בחבלי פודוליה וגליציה – הקהילה היהודית הגדולה בעולם – נרצחו, נטבחו ונשרפו.
הייתה זו תחילתה של תקופה אנטישמית ארוכה ונוראה עבור יהודי מרכז ומזרח אירופה, רצופה במעשי שנאה ועלילות דם, רצח, הגליה והרג כמעט בכל עיר או עיירה. האנטישמיות פרצה אמנם מן השכבה העממית, אך הייתה מגובה ע"י המלך והכנסייה.

במהלך השנים הבאות המשיך מרד האיכרים להתנהל, לאחריו (1654) פרצה מלחמת רוסיה – פולין, ולאחריה (קיץ 1655) פרצה מלחמה נגד שוודיה – היו אלו עשורים שלמים שבהם כולם כילו זעמם ביהודים – הרוסים, הפולנים וגם השוודים.

האנטישמיות ועלילות הדם בפולין וברוסיה

גם כאשר תמו המלחמות בין העמים, נותרה שנאת היהודים על כנה. בשנת 1710 אמר מלך פולין ודוכס ליטא אוגוסט השני על היהודים:
 "היהודים הכופרים הנבלים שופכים דמי ילדים נוצרים בסתר ובאופן מחריד לב הצועק לנקמת אלוהים".
ההיסטוריון היהודי ליאון פוליאקוב מצטט בספרו על תולדות האנטישמיות את אחד מאצילי פולין שהכריז באותה שנה:
"החלטתי, יחד עם אצילים אחרים, להשמיד את העם היהודי".

בצו מלכותי נקבע כי קהילה יהודית שאחד מחבריה יואשם בעלילת דם - רכוש הקהילה כולה יופקע לטובת המלך ולטובת הכנסייה.

באופן לא מפתיע...התרחשו באותו עשור עלילות דם בעשרות ערים וכפרים בפולין וביניהם - פודהייצה, אופאטוב, לבוב, זסלב, שפטובקא, צאנז, יאמפול, ז'יטומיר ועוד.

אוגוסט השני מלך פולין 



הרווח הכלכלי מעלילות הדם

במאה ה-17 היהודים חיו במציאות שבה כולם היו משוכנעים שהם עוסקים ברצח ילדים נוצרים. לא היה כמובן שקר גדול מזה, אך עשרות עלילות הדם שהתרחשו בפולין ובאוקראינה מעידות מעבר לכל ספק שהאיכרים המקומיים ניצלו את טכניקת עלילות הדם בכדי לגזול ולהחרים את הרכוש היהודי הפרטי והציבורי.

מטרה נוספת שהושגה באמצעות עלילות הדם – כאשר מגרשים את היהודים, אין צורך להחזיר חובות למלווים היהודים שגורשו...כך לדוגמה הבישוף הקתולי סולטיק (Kajetan Sołtyk) שיזם את עלילת ז'יטומיר, וכן הבישוף דמבובסקי (Dembowski) מהעיירה קאמניץ-פודולסקי שהיה חייב כספים רבים ליהודים עד שיזם עלילת דם כדי שכל חובותיו יישמטו.

בעידן שחור זה, כל יהודי וכל יהודייה היו נתונים לאיום מתמיד של האשמה בעלילת דם ללא צורך בראיות או הוכחות. ההאשמה הייתה קלה מאין כמותה, וגזר הדין היה כמעט אוטומטי.

סכנת ההתנצרות

ליהודים בתקופה קשה זו לא היו כמעט פתרונות למצבם הקשה. אחת מדרכי המוצא הנואשות שעמדה בפני יהודים רבים הייתה ההתנצרות.

יהודים רבים – בעיקר צעירים וצעירות - התנצרו אז כדי להימלט מהגורל היהודי הקשה וכן מההוצאה להורג שהייתה דינם של יהודים רבים על לא עוול בכפם. רבים המירו את דתם רק למראית עין כמו האנוסים יהודי ספרד לפניהם, אך אלפים רבים בחרו להימלט מגורל העם היהודי, עזבו את ביתם ואת משפחתם והחלו לחיות כנוצרים לכל דבר במטרה להציל את נפשם.

בשנת 1730 נפתח בליטא מסדר נזירות בשם "ברית מריה" שהטביל נערות יהודיות לנצרות. 2,000 נערות יהודיות המירו את דתן מרצון באמצעות מסדר זה בלבד. כך חיו קהילות מזרח אירופה בתקופה נוראית זו בין שתי סכנות מתמידות – סכנת עלילות הדם מחד, וסכנת המרת הדת מאידך.

מעשי התנצרות המונית היו דבר שבשגרה, ניסיון להימלו מגורל התופת היהודי


אגרת עליית הנשמה של הבעש"ט

בעלילת הדם בזסלב (1747) נתפסו ארבעה מראשי הקהילה בעלילת דם שקרית. הם עונו בעינויים קשים עד שהמירו את דתם מה שהיה אמור להקנות להם הגנה מפני גזר הדין, אך לאחר שהמירו את דתם וכבר היו מוגדרים כנוצרים – נרצחו.

לאחר אירוע זה, ביצע הבעש"ט עליית נשמה אל העולמות העליונים, כדי לשאול עד מתי יימשכו העינויים והסבל, וכך כתב באגרת עליית הנשמה ששלח לגיסו על פגישתו את סמאל:
 "שאלתי אותו מה ראה על ככה ומה דעתו בזה שימירו דתם ואחר כך נהרגים?"
והשיב לו השטן שכוותנו היא לשם שמים כי:
"אם יהיו נשארים בחיים אחרי שהמירו את דתם, אז כשיהיה עוד איזה גזירות עלילות אזי לא יקדשו שם שמיים רק שכולם ימירו דתם להציל על נפשם. לכך הייתה פעולתו שאלו שהמירו דתם - נהרגו אחר כך, ועל ידי זה לא ימיר דתו שום בן ישראל ויקדשו שם שמיים".

התייחסות זו של הבעש"ט בעצמו - ויותר מכך תשובת סמאל עצמו - מעידות כאלף עדים עד כמה הייתה ההתנצרות דבר נפוץ, עד שהיוותה סכנה לשלמות הקהילות היהודיות.

יום שני, 30 ביולי 2018

הטוענת הראשונה לכתר / על מטילדה מלכת אנגליה




ב-4 ליוני 1141 נערך משתה מפואר בווסטמינסטר כדי לחגוג את הכתרתה הצפויה של מלכת אנגליה הראשונה בזכות עצמה. היא הייתה בתו של הנרי ה-1 ונכדתו של וויליאם הכובש מנורמנדי.

שנים לפני כן, חזר אביה המלך הנרי ה-1 משטחיו הצרפתיים בנורמנדי יחד עם בנו – יורש העצר – וויליאם, בכלי שיט מן הגדולים והמשוכללים שהיו באותם הימים, אך בפתח הנמל התנגשה ספינתו של וויליאם הצעיר בסלע וטבעה בתוך דקות. 
חלפו יומיים לפני שילד מגמגם העז להתקרב אל המלך הנרי ה-1 ולבשר לו על מות בנו היחיד. כעת נותרה מטילדה יורשת העצר החוקית העתידה.

מעולם לפניה לא ניסתה לשבת אישה לבדה על כס המלוכה. כל המלכות עד אותו זמן זכו בכס המלוכה כיוון שנישאו למלך או ליורש עצר. 

אך לא היה די ברשות החוקית למלוך. מטילדה הייתה צריכה להילחם כדי לתפוס את הכתר כפי שנלחם אביה, הנרי ה-1, במשך כל חייו כדי להחזיק במלוכה האנגלית וכפי שלחמו כל מלכי אותה תקופה במשך שנות חייהם.

בני התקופה לא האמינו שאישה יכולה למלוך. למעשה, אפילו למילה האנגלית למלכה – Queen – לא הייתה משמעות של מלכה אלא של 'בת זוגו של המלך', ותו לא. 

הילדה שנועדה למלוך

בגיל 8 החלה כבר מטילדה (Empress Matilda) בקריירה יוצאת הדופן שלה. 
היא נשלחה אל גרמניה כדי להינשא להיינריך ה-5 מלך גרמניה וקיסר האימפריה הרומית הקדושה ולהביא לעולם בן שיירש בבוא היום את מקומו של אביה. 

היא גדלה והתחנכה בחצר הקיסרית הגרמנית ולכן כשבגרה היו לה הידע, התכונות והנכונות הנפשית לשאת בתפקיד מלכותי.

כשהייתה בת 23 מת לפתע בעלה הקיסר היינריך, ומטילדה חזרה לאנגליה אחרי 16 שנה שבהן נעדרה מארצה. 
אחרי שנים רבות כל כך כאשת הקיסר, היא לא הייתה מוכנה בשום אופן לראות את עצמה כנעדרת יכולות, חסרת כשרון או חסרת אפשרות לשלוט.

אז עשה המלך הנרי ה-1 את הצעד שיאפשר לבתו לרשת את כתר המלכות וב-1 לינואר 1127 השביע את אציליו שבועת נאמנות למטילדה יורשת העצר.

יורש עצר בכל מחיר

הנרי ה-1 שרצה להבטיח את עתיד השושלת, שלח את מטילדה בשנית להינשא כדי לנסות ולהביא נכד לעולם, יורש עצר זכר. 

החתן שנבחר הפעם היה ג'פרי "היפה" מאנז'ו - אציל צרפתי, בעל אדמות רבות מדרום לנורמנדי. ג'פרי היה אציל יפה תואר אשר תואר על ידי בני דורו כאציל היפה ביותר באזור, אבל...הוא היה רק בן 15. 

מראהו היפה והמושך לא סינוור את מטילדה. הוא היה צעיר ממנה ב-11 שנים, שחצן וממעמד חברתי נמוך. היא נישאה לו בחוסר רצון, אך לא וויתרה על מעמדה ועל שאיפותיה ותמיד התעקשה שיכנו אותה – "הקיסרית ובתו של מלך האנגלים". 

שנה בלבד אחרי החתונה, נפרדו בני הזוג. 
אביה כפה עליה להתפייס עם בעלה הטרי, ובשנת 1133 ילדה הנסיכה מטילדה את בנה הראשון - הנרי. שנה אחת בלבד לאחר מכן, ילדה בן שני.

כעת היו למטילדה ולאנגליה כולה שני יורשי עצר צעירים ורכים בשנים, אשר סבם, המלך הנרי ה-1, היה כבר בן 60 ולא נותר לו עוד זמן רב למלוך על אנגליה.

מטילדה וג'פרי "היפה" מאנז'ו


 אצילי אנגליה הבוגדניים

בשנת 1135, בסיומה של תקופה מתוחה בין חבל הארץ הצרפתי-נורמני, ליבשת האנגלית ובראשה הנרי ה-1, החליטה להישאר מטילדה נאמנה לג'פרי בעלה ולהישאר איתו על אדמת נורמנדי.


בנובמבר 1135 חלה הנרי ה-1 במהלך מסע ציד ונפל למשכב שממנו לא יקום.
לפני מותו, הספיק להזכיר לאביריו הנאמנים את השבועה שנשאו להישאר נאמנים לבתו מטילדה. 

כאשר שמעה מטילדה על מות אביה, ידעה שזו ההזדמנות שלה לתפוס את השלטון, אך ימים ספורים לאחר מכן גילתה שהיא בהריון בפעם השלישית, ונאלצה לוותר על מסעה לאנגליה לתפוס את כס השלטון.

בן דודה סטיבן (Stephen, King of England) ראה שהיא איננה שבה אל אדמת אנגליה, והחליט לנצל את ההזדמנות לבצע הפיכה ולתפוס את כס המלכות. 

הוא היה איש רב עוצמה וחייל מצטיין. במהלך בוגדני הוא רכב לווינצ'סטר שם כיהן אחיו כבישוף וארגן את הכתרתו שלו עצמו למלך אנגליה.

בטקס ההכתרה השתתפו האבירים שאך לפני כמה שנים נשבעו נאמנות למטילדה. 

איש לא העז לקרוא תיגר על המלך הטרי שנמשח בשמן קדוש והוכתר בשם האלוהים. איש לא זכר את מטילדה שהייתה יורשת העצר הלגיטימית היחידה. סטיבן היה זקוק לתמיכתם של האצילים רבי העוצמה ובעלי האדמות, והם אכן הביעו בו תמיכה.

סטיבן בן הדוד הבוגדני - מלך אנגליה

המלחמה על הכתר

לאחר שילדה גם את בנה השלישי בנורמנדי, החלו להגיע אל מטילדה ידיעות על כך שבן דודה – סטיבן – חצה את התעלה האנגלית ופתח במסע מלחמה על אדמות נורמנדי בכדי להשיב לעצמו את השליטה גם בחבל צרפתי זה, אך נחל מפלות קשות בקרבות. הייתה זו שעת כושר עבור מטילדה לתבוע מחדש את הכתר שהיה שייך לה.

ההזדמנות הבשילה ביוני 1138 כאשר הדוכס רוברט מגלוסטר הסתכסך עם המלך סטיבן והכריז על תמיכתו החוזרת במטילדה למלוכה האנגלית. 

אדמותיו של הדוכס היו שער חופשי ובטוח אל מעבר לתעלה, אל אדמות אנגליה,  עבור הנסיכה מטילדה. 

היא בחרה לנצל את הפתח הזה ולצאת אל אנגליה לקראת המערכה על כתר המלוכה. לאחר מצור קצר ע"י כוחותיו של המלך סטיבן על טירת ארונדל שבה שהתה מטילדה, הוא נאלץ לאפשר לה לעזוב את הטירה ולרכוב מיד אל טירתו של הדוכס רוברט מגלוסטר.


הכוחות שעמדו לרשותם של מטילדה והדוכס מגלוסטר ניהלו מלחמת גרילה עזה כנגד כוחותיו הגדולים של סטיבן. במשך שנתיים ארוכות ועקובות מדם התנהלה באנגליה מלחמת אזרחים שהותירה אחריה רק אדמות חרוכות וטירות שרופות.

בפברואר 1141 במערכה אכזרית בלינקולן נשבה בקרב המלך סטיבן. עכשיו נותרו הכנסייה והעם המכשול היחיד בדרך לשלטון.


הבישוף הנרי מווינצ'סטר – אחיו של סטיבן השבוי – היה היחיד שלו הייתה הסמכות להכריז על המלכתה של מטילדה. 

ברוב תבונה, היא הציעה לו להתמנות ליועץ הראשון שלה ובתמורה הוא הבטיח לה את תמיכתו ובאפריל 1141 התכנסה מועצה כנסייתית מיוחדת כדי לאשר את החלפת המלך סטיבן – במלכה החדשה מטילדה. 

וכך אמר הבישוף הנרי מווינצ'סטר לחברי המועצה:
"אנחנו בוחרים כגבירה מאנגליה ומנורמנדי את בתו של מלך שהיה משכין שלום, מלך מהולל, מלך עשיר, מלך טוב, שאין מי שישווה לו בימינו, ואנו מבטיחים לה אמונים ותמיכה".

שש שנים ארוכות חיכתה מטילדה לרגע הזה. 
כעת נשאר רק לארגן את טקס משיחתה למלכה, אך לשם כך היה עליה להמשיך להילחם.

כמעט עד הסוף המר

אצילי אנגליה לא אהבו את הרעיון שאישה תעלה לשלטון בזכות עצמה, ללא מלך לצידה. 
היא, מצידה, רצתה להפגין את אותה סמכותיות והחלטיות שראתה בחצרות הקיסרים והמלכים הגברים שהכירה ונהגה כלפיהם בסמכותיות ובנוקשות, אך הם לא יכלו לסבול שאישה תנהג כך כלפיהם. 

כאשר כעסה על נתיניה, תוארה כך ע"י כותבי הכרוניקות של התקופה:
"במבט מפחיד, מצחה מכורכם בזעף, כשכל שריד לעדינותה של אישה נמחה מעל פניה, היא התלקחה בזעם בלתי נסבל...".

המירמור כלפיה הלך וגבר, אך היא הייתה עסוקה כל כך בתכנון טקס ההכתרה עד שלא שמה לב לכך. 

כאשר החלו הפעמונים לצלצל, נפתחו דלתות לונדון לרווחה ואלפי אזרחים חמושים הסתערו על הכנסייה והבריחו ממנה את המלכה בבושה ובפחד. 

הבישוף הנרי מווינצ'סטר הפחדן והבוגדני שוב עבר לצידו של אחיו סטיבן והכריז על תמיכתו בו.
 המלכה רדפה אחריו בראש כוחותיה אך נקלעה למארב, והדוכס רוברט מגלוסטר נפל בשבי בקרב זה.


הפסד בקרב, ניצחון במלחמה

בספטמבר 1142 כוחותיו של סטיבן הטילו מצור על המלכה מטילדה בטירה באוקספורד. אחרי שלושה חודשי מצור החליטה מטילדה לנסות להימלט במהלך נועז ומסוכן. 

היא צירפה אליה שלושה חיילים נאמנים, הם התעטפו בגלימות לבנות שיסוו אותם בשלג, וצעדו ברגל במשך 12 ק"מ עד שמצאו סוסים שלקחו אותם למקום מבטחים. 

כעת הייתה מטילדה חופשיה, אך שוב נותרה ללא כתר המלוכה ברשותה...

היא החליטה לשוב לנורמנדי, אל ילדיה ואל בנה הבכור הנרי, ולהילחם יחד איתו על זכותו שלו – שהייתה לגיטימית וחוקית – להיות היורש של כתר אנגליה.

מטילדה מלכת אנגליה

בסופו של דבר נערך הסכם פשרה אשר במסגרתו סטיבן יישאר בינתיים מלך אנגליה, אך יכיר בהנרי – בנה של מטילדה – כיורשו החוקי היחיד. 

היה זה ניצחונה של מטילדה, אך תמורתו נאלצה לשלם בוויתורה שלה על כתר המלוכה. היא אמנם הפסידה בקרב, אך ניצחה במלחמה באומץ ובתעוזה מדהימים, ובתבונה רבה מאוד.

כאות תודה למעשיה של אמו, הקפיד הנרי (Henry I of England) עד יום מותו לכנות את עצמו "בנה של הקיסרית".