יום שלישי, 17 ביולי 2018

כך נולד מלך אנגלי / על הולדתה של שושלת וינדזור



בבוקרו של ה-13 ביוני 1917, בשיאה של מלחמת העולם הראשונה, המריאו מגרמניה בדרכם ללונדון ארבעה עשר מפציצים מטייסת "מפציצי גותה" הגרמנית. באותה שעה ממש, ילדי בית הספר Upper North Street שבלונדון ישובים היו בכיתתם, באמצע שיעור חשבון.
תוצאות ההפצצה הגרמנית היו איומות - 18 ילדים נהרגו בבית הספר וברחבי לונדון כולה קיפחו את חייהם 162 איש. הציבור האנגלי רתח מזעם, העיתונות שפכה את חמתה כנגד המשטר הגרמני. ברחבי אנגליה פרצו הפגנות אנטי גרמניות שכמותן לא נראו מעולם. הייתה זו הפעם הראשונה בה נהרגו ילדים בהפצצה גרמנית מכוונת. 

אך מבחינת משפחת המלוכה האנגלית זו הייתה רק חלקה הראשון של הבעיה. חלקה השני, והלא פחות סבוך, הייתה  שטייסת המפציצים הגרמנית - מפציצי גותה - נשאה את אותו השם בדיוק כמו משפחת המלוכה הבריטית: שושלת סקסה-קובורג-גותה. באותו בוקר ארור, התעוררה תשומת הלב של בית המלוכה הבריטי לעובדה ששם המשפחה הגרמני שנשא הוא המיתוג הגרוע ביותר שהיו יכולים לחלום עליו בתקופה של מלחמה איומה כל כך. 

שורשי משפחת המלוכה האנגלית
למעשה, משפחת המלוכה האנגלית הייתה גרמנית לחלוטין. המלכה ויקטוריה - מייסדת השושלת - הייתה גרמניה לחלוטין ודיברה גרמנית טוב בדיוק כפי שדיברה אנגלית. בעלה, אלברט מקובורג היה הנסיך הגרמני מסקסה-קובורג-גותה (Albert of Saxe-Coburg and Gotha).
בנם של המלכה ויקטוריה והנסיך אלברט - המלך האנגלי אדוארד השביעי - היה לכן ממוצא גרמני לחלוטין וכיוון שנשא לאישה את הנסיכה הדנית אלכסנדרה (Alexandra of Denmark), היה בנם - מלך אנגליה המכהן ג'ורג' החמישי - חצי גרמני וחצי דני. אישתו, הנסיכה מרי מטק (Mary of Teck), הייתה גם היא גרמניה...
התוצאה של הקשרים המסועפים הללו הייתה שבדמה של שושלת המלוכה האנגלית לא זרמה למעשה טיפת דם אנגלית אחת.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, נישאו שמונה מתשעת ילדיה של המלכה ויקטוריה למשפחות מלוכה אירופאיות אחרות ויצרו בינם לבין עצמם רשת מסועפת של קשרים משפחתיים שנרקמו בין חצרות מלכים וקיסרים לבין עצמם בלבד. בשנת 1917 נכדיה וניניה של המלכה ויקטוריה ישבו על רוב כיסאות המלוכה האירופאים:
  • ביתם ויקטוריה נישאה לפרידריך השלישי, קיסר גרמניה. בנם היה וילהלם השני, קיסר גרמניה האחרון.
  • בנם אלברט ירש את אמו כמלך אדוארד השביעי. נישא לאלכסנדרה, נסיכת דנמרק.
  • בתם אליס נישאה ללודוויג הרביעי, הדוכס הגדול של הסן ואחת מבנותיה (נכדתה של המלכה ויקטוריה), אלכסנדרה, נישאה לצאר ניקולאי השני.
  • בנם אלפרד נישא למריה אלכסנדרובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה, בתו של הצאר אלכסנדר השני. 
  • ביתם הלנה נישאה לכריסטיאן, נסיך שלזוויג-הולשטיין, נינו של כריסטיאן השביעי, מלך דנמרק.
  • ביתם לואיז נישאה לג'ון קמפבל, דוכס ארגייל התשיעי, המושל הכללי של קנדה.
  • בנם ארתור נישא ללואיזה מרגרטה, נסיכת פרוסיה, נינתו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה.
  • בנם לאופולד נישא להלנה, נסיכת ולדק ופירמונט.
  • ביתם ביאטריס נישאה להנרי, נסיך בטנברג, נכדו של לודוויג השני, הדוכס הגדול של הסן.

הקשרים המשפחתיים המסועפים הללו יצרו מצב שבו ג'ורג' החמישי מלך אנגליה (George V) היה בן דוד של הצאר הרוסי ניקולאי השני, ושניהם היו בני דודים של הקייזר הגרמני וילהלם - כולם היו נכדיה של המלכה ויקטוריה. כאשר פרצה מלחמת העולם, נחשבה  קירבת המשפחה בין שושלות המלוכה של מדינות אירופה לגורם שעשוי לסייע בסיום מלחמת העולם הראשונה תוך מספר חודשים, דבר שכידוע לא קרה.

המלכה ויקטוריה ונכדיה - כל שליטי אירופה בתמונה נדירה אחת
שנאת האנגלים לעם הגרמני והפקרת בן הדוד הצאר ניקולאי
לאחר שרשרת ההפצצות על לונדון, ולאור האבידות העצומות שספג העם האנגלי במלחמה, החלו לפרוץ מהומות אנטי-גרמניות ברחבי אנגליה. הפגנות שינאה נגד גרמניה התקיימו בכל הערים הגדולות, אזרחים גרמניים הותקפו וכל דבר שנשא ניחוח גרמני היה שנוא ומשוקץ.  מצב הרוח הלך ונהיה קודר ככל שחלף הזמן, ובפרט אחרי המפלה האנגלית בקרב על הסום שבו ספגו הבריטים 60,000 נפגעים ביום הראשון בלבד (!) ובסה"כ כ-420,000 נפגעים בקרב זה בלבד. 

במקביל, במרץ 1917, פרצה מהפיכה אנטי-צארית באימפריה הרוסית והצאר ניקולאי השני הופל. הייתה זו המהלומה הראשונה לעולם קיסרי שהגיע לקיצו ומכה כואבת במיוחד למלך אנגליה ג'ורג' החמישי - כיוון שמעבר להיותם בני דודים, הם היו חברים טובים וקרובים מאוד עוד מילדותם.

אך מפלת הצאר ניקולאי הציבה בעיה אישית קשה בפני ג'ורג' החמישי - האם לעמוד מאחורי בן דודו הצאר ניקולאי ולהציע לו מקלט מדיני באנגליה תוך שהוא מסתכן בזעמם של אזרחי אנגליה, או לדאוג להישרדות משפחתו הפרטית והישארותה על כס השלטון המלכותי באנגליה תוך שהוא מפקיר את בן דודו ניקולאי לזעמם של המהפכנים ברוסיה?

הלורד סטמפורדהאם, מזכירו הפרטי של המלך שהיה גם יועצו הפרטי הוותיק, יעץ למלך שעליו להימנע מלהכניס את משפחת הצאר אל תוך אנגליה שכן אזרחי אנגליה לא יהיו מוכנים לקבל זאת. יתירה מכך, הוא העיר את תשומת לב המלך לשיחות שנשמעו בפאבים ברחבי אנגליה שלפיהם משפחת המלוכה האנגלית עצמה איננה רצויה יותר ואף אינה שייכת לאנגליה יותר. קריאות החלו להישמע בפאבים לשלוח את משפחת המלוכה בחזרה לארץ מוצאה - גרמניה...

במכתב שנשלח באפריל 1917 מהלורד סטמפורדהאם אל הלורד ארתור בלפור שהיה שר החוץ אז, כתב כך:
"כל יום המלך נעשה מודאג יותר בנוגע לבקשתם של הצאר והצארית לבוא לאנגליה. המלך מקבל כל יום מכתבים שמתארים עד כמה הנושא נידון בהרחבה בציבור.....

הגעתם של הצאר והצארית לשעבר תיתקל בהתנגדות רבה מצד הציבור...ההתנגדות כל כך עזה עד שאנחנו חייבים לקבל את הרשות לסגת מההסכמה שניתנה בעבר להצעה של הממשלה הרוסית".

בצער ובלית ברירה נאלץ המלך לקבל את החלטת ממשלת אנגליה וסירב לקבל לשטח אנגליה את הצאר ומשפחתו. שישה חודשים לאחר מכן הצאר ומשפחתו הועברו לטירה ביקטרינבורג שבהרי אורל וזמן קצר לאחר הגעתם הורדו למרתף ונטבחו בדם קר.
למעשה - החלטתו של המלך ג'ורג' שלא לספק להם מקלט באנגליה דנה את הצאר ובני משפחת רומנוב למוות, וזאת במטרה ברורה לאפשר את הישרדות משפחתו שלו על כס המלוכה באנגליה. רק אחותו של הצאר, קסניה, הורשתה להיכנס לאנגליה וצאצאיה חיים במדינה עד היום.

ג'ורג' החמישי וניקולאי השני - מי הוא מי?
  

תחילתה של שושלת וינדזור
כעת, התפנו המלך ויועציו לאתגר האמיתי, שהיה, כפי שכתב הלורד סטמפורדהאם:

"לגרום להמוני העם באנגליה להתייחס לכתר לא רק כבעל חשיבות סמלית, אלא ככוח חי המביא תועלת ומשפיע על האינטרסים והרווחה החברתית של כל המעמדות".

המלך המכהן - ג'ורג' החמישי - היה באופיו איש זהיר מאוד ושמרן, נמנע מלבוא במגע עם הציבור הרחב. את רוב זמנו היה מעביר בציד פסיונים או בעיסוק אובססיבי באוסף הבולים שלו. אנשי החצר שלו תיארו אותו במילים:

"אדם משעמם עד כדי מוות, טרחן וחסר דמיון."

יועציו הקרובים של המלך ידעו שאין סיכוי שהעם האנגלי ירגיש תחושת מחוייבות או גאווה בדמות מרוחקת ומשעממת כזו.

צעד ראשון לקראת שינוי יחסו של הציבור האנגלי אל המלך ובני משפחתו היה להתחבר לציבור, לצאת ולהיפגש עם העם כדי לתת לציבור האנגלי את התחושה שבית המלוכה שייך אליו והוא נושא לגאווה לאומית. המלך ג'ורג' והמלכה מרי היו הראשונים בתולדות בית המלוכה האנגלי שעשו זאת. לסיוריהם בערים ולמפגשים עם הציבור נהגו לקחת עימם גם את בנם הבכור - דיוויד, נסיך וויילס. 
הנסיך דיוויד, לעתיד המלך אדוארד השמיני, שירת באותו זמן כקצין בכוחות הצבא. הוא היה צעיר יפה, בעל כריזמה אדירה. הציבור אהב אותו עד כדי טירוף. 
בנם השני - ברטי (שהוא אביה של המלכה אליזבת המכהנת כיום), היה בעל ברכיים עקומות, סבל מגמגום קשה ומכיב קיבה שלא אובחן כראוי. אביו לא היה סבלני אליו, הוא נדחק לאחורי הבמה הציבורית וסבל מילדות קשה בצל אחיו הגדול.

המלך ג'ורג' החמישי, המלכה מרי מטק וילדיהם
המלך ג'ורג' החמישי, המלכה מרי מטק וילדיהם

ועדיין, בעיה ציבורית אחת נותרה בעינה. ככל שהלכה והתמשכה המלחמה חלקים גדולים יותר בציבור האנגלי שאלו את עצמם מדוע הם נלחמים למען מלך ומלכה ששם המשפחה שלהם הוא סקסה-קובורג-גותה, ובכלל - כיצד משפחה גרמנית יכולה למלוך על אנגליה כאשר מיליוני אנגלים סובלים במלחמה מול גרמניה.

בנקודה זו שוב נחלץ סטמפורדהאם לעזרה והציע למלך רעיון מקורי ונועז - להחליף את שם המשפחה שלהם לשם בעל צליל אנגלי. המלך שקל את הרעיון בחיוב ובאהדה. מספר שמות הקשורים להיסטוריה האנגלית והסקוטית הונחו על שולחן הדיונים ונפסלו בזה אחר זה ע"י המלך - טיודור, סטיוטארט, פיצרוי, גוולף. בשלב זה סטמפורדהאם היה כבר אובד עצות. 

ב-13 ביוני 1917 שוב פשטו מפציצי גותה הגרמניים על לונדון והנחיתו עליה הפצצה מחרידה. זו הייתה כבר מכה אחת יותר מדי בדעת הקהל ובאהדה למלך. המלך היה חייב להחליף את שם המשפחה, ובדחיפות.

רעיון נוסף לשם משפחה אפשרי עלה במוחו של סטמפורדהאם והוא כתב איגרת למלך:

"אני מקווה שעכשיו מצאנו שם שיימצא חן בעיניך, והוא שהמלכה ויקטוריה תיחשב כמי שייסדה את 'בית וינדזור' על שם הטירה הנושאת שם זה."

זה היה הצעד הסופי והמוחלט של ניתוק משפחת המלוכה האנגלית מההקשר הגרמני שלה בעיני הציבור האנגלי, ומקשרי המשפחה הגרמניים והרוסיים המסועפים שלה. הייתה זו תחילתה של שושלת חדשה שלא הייתה קיימת עד אותו זמן - בית וינדזור הבריטי.

עד סוף המלחמה בריטניה איבדה כמיליון בני אדם, אבל בלונדון עשרות אלפים הריעו למלך ולמלכה, והם התקבלו בהערצה ובאהבה בכל מקום שבו הופיעו. אופיו השקט, המופנם והצנוע של המלך התגלה בזמן הזה כיתרון וכתכונה נדירה אצל שושלות מלוכה שהציבור חיפש והיה זקוק לה בתקופה קשה זו. 

כך נולדה שושלת מלכותית חדשה - שושלת בית וינדזור.

טירת וינדזור, אנגליה
 By Diliff - Own work, CC BY 2.5, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3811084

סיפורו המדהים של המרשל הצרפתי שהפך למלך / על קרל ה-14 יוהאן, מלך שוודיה



ב-26 בינואר 1763 נולד בכפר הקטן פו (Pau) שבדרום צרפת התינוק ז'אן ברנדוט (Jean Bernadotte).

אבי סבו היה פועל במפעל אריגה, סבו היה חייט, אביו רצה מאוד להיות עו"ד אך כיוון שלא למד מעולם משפטים היה מצבה הכלכלי של המשפחה כולה ירוד למדי. אביו המסור מצא לו עבודה כפקיד זוטר, אך הוא השתעמם, ברח ובגיל 17 התנדב ליחידת הנחתים המלכותית של צבא צרפת.

עוד טרם התחילה המהפכה הצרפתית בשנת 1979 כבר התגלה כמהפכן נלהב. בשנת 1792 לאחר 12 שנות שירות צבאי קודם לדרגת סג"מ. שנה לאחר מכן קודם ברוב קולות לדרגת סרן, ובפברואר 1794 קודם שוב, הפעם פה אחד, לדרגת תת אלוף (בריגדיר).

בשנה זו נמצאה צרפת בשיאה של מלחמה בשלוש חזיתות - נגד אוסטריה, פרוסיה ואנגליה. הקצין ז'אן הצטיין כמפקד שדה נבון ואמיץ העומד בראש חייליו. הוא הפגין תיעוב וזלזול בחיילי האויב שעליהם אמר - "הם כנופיה של עבדים אשר בראשם עומדים גנבים חובשי כתר".
בשלב זה של חייו היה ברנדוט מפקד רפובליקני ואנטי מלוכני קנאי ועל נייר המכתבים האישי שלו היה כתוב – "חירות, שוויון, אחווה, חופש או מוות". השמועה עד ימינו אלה (שהוכחשה ע"י רופאיו) אומרת שעל זרועו הייתה מקועקעת הכתובת "מוות למלכים".

ביוני 1794 עמד בראש כוחות צרפת בקרב פלר בחזית הצפון בבלגיה, הוביל את כוחותיו לאחד הניצחונות הגדולים של צבא המהפכה ולאחר מכן קודם לדרגת מפקד דיוויזיה. 

שנה לאחר מכן, ב-1795, גילה תבונה נועזת שהקדימה את זמנו כאשר החליט שצבא צרפת זקוק לחיל אוויר, הזמין כדורים פורחים והשתמש בהם כנקודת תצפית ניידת כדי לזהות את מיקומו של האויב ואת תנועותיו. ביחסו אל החיילים, התנהג כגנרל דמוקרט – הוא נהג לאכול תמיד בחדר האוכל יחד עם חייליו ובכיסו היה מחזיק תמיד כף עץ פשוטה שאיתה היה אוכל.

ז'אן ברנדוט
פגישת הגנרלים ברנדוט - נפוליאון
יום אחד, קיבל לפתע ברנדוט פקודה לחצות את הרי האלפים ולצעוד עם 20,000 חייליו ברגל מרחק של מאות קילומטרים אל צידה הדרומי של צרפת – אל החזית האיטלקית, בכדי לתגבר את צבאו של נפוליאון שנחל נצחונות בקרבות כנגד צבא אוסטריה. בהגיעו לשם, פגש בפעם הראשונה את הגנרל נפוליאון בונפרטה.
את פגישתם זו סיכם כל אחד מהם בצורה שונה. בונפרטה התלהב מאוד מחוכמתו ומאומץ ליבו של ברנדוט ואמר עליו – "ראש צרפתי מעל לב של רומאי" – דהיינו איש מוסרי, אמיץ ופטריוט כמו הרומאים.
לעומתו, ברנדוט לא התלהב כלל וכתב על נפוליאון – "ראיתי גבר בן 26-27 אשר משתדל להיראות כמו אדם בן 50, ודבר זה אינו מבשר טובות לרפובליקה."

בונפרטה שם ידו על מכרות הכספית באידריה (Idria, כיום בסלובניה, אז בצפון מזרח איטליה). מלאי הכספית שהופק מן המכרות היה שווה 5 מיליון פרנקים אשר מחציתם הועברו לפריס אך את המחצית השנייה שמר הגנרל נפוליאון לעצמו ומתוך סכום זה חילק מתנות לגנרלים ולמקורבים. ברנדוט קיבל מנפוליאון 50 אלף פרנקים אך לא ראה את גניבת השלל הזו בעין יפה, ובונפרטה שם לב לכך.
לאחר תקופה קצרה, למרות (ואולי בגלל?...) שלא הייתה לברנדוט כל הכשרה פוליטית או מדינית מתאימה, דאג נפוליאון למנות אותו לשגריר צרפת בווינה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית. ברנדוט נהנה אמנם לשמוע את נגינתם של הומל ושל בטהובן, אך כיוון שכהונתו כשגריר הייתה מלאה בתקריות לא נעימות היא נמשכה 66 ימים בלבד....כך או כך, במהלך כהונתו הקצרה בווינה הספיק לשאת לאישה את ביתו של סוחר עשיר לשעבר – דזירה קלארי, אשר לפני כן הייתה ארוסתו של נפוליאון עצמו ואשר אחותה הייתה נשואה לאחיו הבכור של נפוליאון.
לאחר שכבש נפוליאון חלקים גדולים מאירופה הוא חילק תפקידים לכל קרוביו. ברנדוט מונה לנסיך ודוכס של דוכסות Pontecorvo (גשר העורב) באיטליה, כיהן כמושל הצרפתי בגרמניה הצפונית הכבושה, ואף קיבל את תואר המרשל של צרפת.

בקרבות מול צבא שוודיה נפלו בשבי בידי ברנדוט חיילים וקצינים שוודיים. באחת מארוחות הערב, סקר בפניהם ברנדוט את מצב הכוחות והמלחמה, והם התרשמו עמוקות הן מידיעותיו והן מאישיותו. 

קשר בלתי אמצעי זה עם שבויי המלחמה השוודיים עתיד היה לשנות את גורלו.


ובינתיים בשוודיה הרחוקה
בשלב זה הייתה שוודיה מדינה גדולה מאוד, אך בעלת מספר תושבים נמוך, כ-2 וחצי מיליון תושבים בלבד ובעלת שלטון רעוע מאוד. 
המלך גוסטב השלישי נרצח ע"י קצין, יורשו גוסטב הרביעי הופל ע"י קצינים שקשרו נגדו. הרוזן השוודי אקסל פון פרסן (Axel von Fersen) שהיה מאהבה של מלכת צרפת המודחת מרי אנטואנט - נטבח בשטוקהולם כיוון שנחשד בהרעלת יורש העצר. 
המלך השוודי המכהן קרל ה-13 היה סנילי ולמעשה לא תיפקד. מצב המדינה השוודית היה בכי רע, ונראה היה שזה רק עניין של זמן עד שאחת המדינות שסביבה (רוסיה, דנמרק או גרמניה) תנצל את ההזדמנות כדי לכבוש אותה.
כל הידיעות הללו הגיעו גם לאוזניו של המרשל ברנדוט מתוקף תפקידו כמושל צפון גרמניה.

סרן צעיר בצבא שוודיה - קרל אוטו מורנר - היה נחוש למצוא פתרון לבעיית הכתר השוודי. 

יום אחד, עלה במוחו רעיון נועז ומבריק והוא קפץ על סוסו ויצא בדהרה לכיוון פריס בלי לגלות את מחשבותיו לאיש. הוא הגיע לשגריר שוודיה בפריס וקיבל את אישורו להיפגש עם ברנדוט. בפגישה הציע לו הסרן הצעיר לקבל על עצמו את תפקיד יורש העצר של שוודיה.

תחילה נדהם ברנדוט מהצעתו של הסרן והקשיב לדבריו בזלזול שהתחלף לאחר זמן מה באדישות מופגנת. השוודי הצעיר שפך לפניו את כל ליבו. ככל שחלף הזמן התנהגותו של ברנדוט החלה להשתנות והדברים חדרו אל ליבו. בסוף הפגישה אמר ברנדוט כי - "רק נפוליאון יכול להחליט אם אזרח צרפתי יכול להיות מלך של ארץ זרה" ולאחר מכן הוסיף, על אף שבכלל היה אתאיסט, שאם הכל יסתייע הוא מוכן להמיר את דתו מלהפוך מקתולי (דתם של הצרפתים) לפרוטסטנטי (דתם של השוודים).

כששמע נפוליאון על הצעת הסרן השוודי הצעיר למנות את ברנדוט ליורש העצר השוודי, הוא אמנם היה מרוצה מאוד על כך שהכתר השוודי נמצא פתאום בהישג יד, אך למרות זאת – לא רצה בשום אופן שיהיה זה ברנדוט שיזכה בכתר.
בתחילה הציע את המינוי לבנה של אישתו הראשונה – אז'ן דה בוארנה שכיהן אז מטעמו של נפוליאון כמשנה למלך איטליה. אז'ן סירב כיוון שהיה נשוי לנסיכה קתולית אדוקה, והיא סירבה להפוך לפרוטסטנטית כדי לזכות בכתר שוודיה...
נפוליאון לא התייאש. הוא פנה אל גיסו ז'ואקים מירא, מלך נאפולי – בעלה של אחותו קרולינה – אבל גם הוא סירב בגלל שלא רצה להיפרד מהשמש של דרום איטליה לטובת הקור השוודי...


שוחד המלוכה של ברנדוט
בינתיים, חזר הסרן הנמרץ קרל אוטו מורנר אל שוודיה והחל להכריז לכל עבר שמצא יורש עצר. הקצינים השוודים הבכירים ממנו הופתעו מהיוזמה ומהחוצפה של הסרן הצעיר והכניסו אותו למעצר בית אלא שהוא, ברוב התלהבותו, ניצל את הזמן וכתב איגרות ומכתבים לכל מי שרק היה מוכן לשמוע...

המלך המכהן קרל ה-13 רצה שיורשו יהיה נסיך ממשפחת המלוכה של דנמרק. הוא העריך שברנדוט לא מתאים כיוון שאינו אציל ובדמו לא זורם דם מלכים. ובכל זאת, בזכות כישוריו וניסיונו המפורסמים של ברנדוט החל לאט להתארגן לו בשוודיה מחנה אוהד.

ב-10 לאוגוסט 1810 הגיעה לממשלת שוודיה איגרת מפתיעה מברנדוט כי אם יסכימו לשקול את מועמדותו ליורש העצר השוודי ימסור לקופת האוצר השוודי 8 מיליון פרנקים. שליחיו רמזו שאף יהיה מוכן להתחייב לכבוש את נורווגיה שנשלטה אז ע"י דנמרק ולצרף אותה לשוודיה.
לאור הצעות נדיבות אלו, התכנסה ועדה מיוחדת ב-16 לאוגוסט 1810 ובחרה בו למלך. אחד השיקולים הנוספים שנלקחו בחשבון באופן בלתי פורמלי היה כי לברנדוט היה בן יחיד – אוסקר – שיכול היה להיות יורש עצר, יתרון ברור מול המועמדים האחרים שלא בורכו בבנים.

בהיעדר כל ברירה אחרת, השתכנע נפוליאון כי ברנדוט הוא מועמד מתאים וכתב למלך שוודיה כי הוא ממליץ על ברנדוט היות והוא (ברנדוט) "כבר זקן ורוצה רק לחיות בשקט", אלא שכתנאי למינוי דרש נפוליאון כי ברנדוט יתחייב לא להילחם לעולם נגד צרפת. ברנדוט, שלא רצה להיתפס כבובה צרפתית סירב לחתום על התחייבות כזו והוסיף כי אם יכפו אותו לחתום על ההתחייבות, יוותר מצידו על כתר שוודיה. כך זכה ברנדוט באפשרות לשאת נשק נגד מולדתו צרפת אם יהיה בכך צורך....

בסופו של דבר, יצא ברנדוט בנובמבר 1810 אל עבר ארצו החדשה שוודיה. לפני שעבר את הגבול מדנמרק ויתר על אזרחותו הצרפתית, המיר את דתו כנדרש לפרוטסטנטי, הוכרז נסיך מלכותי וקיבל את שמו החדש – קרל ה-14 יוהאן (Karl XIV Johan) ואז אמר להפתעת כל הנוכחים שכבר מזמן ידע שהפרוטסטנטיזם הוא הדת הנכונה, זאת על אף שכפי שכבר הזכרנו - למעשה היה בכלל אתאיסט...את הדרך לשוודיה עשה ברנדוט בגפו, כיוון שאישתו דזירה טענה ששוודיה קרה מדי...וסירבה להצטרף אליו.


טקס המלכתו של קרל ה-14 למלך שוודיה

תחילת דרכו של קרל ה-14 במלוכה
מלך שוודיה, קרל ה-13 בן ה-62 אימץ מיד את קרל יוהאן בן ה-47 ליורשו, אך תקופת השקט נמשכה זמן קצר מאוד.
אחד עשר יום לאחר ההכתרה התקבל לפתע אולטימטום מפריס – הפתעה לא נעימה כלל שנפוליאון הכין לברנדוט – דרישה שאינה משתמעת לשתי פנים לצאת מיד למלחמה נגד אנגליה. לא רק זאת, אלא שנפוליאון החרים פתאום את רכושו של ברנדוט בצרפת וגם מחוצה לה. הייתה זו השפלה גדולה לשוודיה וגם סטירת לחי אישית לברנדוט שהיה כעת יורש העצר השוודי.
בחוסר ברירה, יצאה שוודיה למלחמה נגד אנגליה, אך קרל יוהאן (הלוא הוא המרשל ברנדוט) דאג שהצי השוודי לא ייגרר לשום פעילות עוינת. הייתה זו מלחמה אפלטונית מחוסר ברירה, ללא מגע וללא נפגעים.

בשנת 1812 יצא נפוליאון בראש צבאו למתקפה נגד רוסיה. ברנדוט היה משוכנע שהמלחמה הזו היא טעות איומה של נפוליאון, וגם כתב לו את זה. במקביל, החל קרל יוהאן להתיידד עם הצאר הרוסי אלכסנדר ותמונת המציאות החלה מתבהרת עבורו:
  • הצאר אלכסנדר עומד להביס את נפוליאון.
  • דנמרק היא בעלת בריתו של נפוליאון. נורווגיה שייכת לדנמרק.
  • אם שוודיה תנקוט עמדה נגד צרפת ונגד דנמרק, יוכל ברנדוט למצוא בכך עילה לכבוש את נורווגיה וכך יוכל להגשים את מה שהבטיח לממשלת שוודיה לפני שהוכתר.

בחורף של 1812-1813 הובס נפוליאון ע"י צבא הצאר הרוסי בדיוק כפי שחזה קרל ה-14 יוהאן ושוודיה הצטרפה גם היא לברית הצבאית שנרקמה באירופה נגד נפוליאון.
קרל יוהאן, מרשל צרפתי לשעבר, נחת בגרמניה הצפונית ונלחם נגד כוחות נפוליאון. הוא ניצל את המתקפה על אדמת גרמניה בשביל לאגף מדרום את דנמרק והכריח את מלכה - פרדריק השישי - לוותר על נורווגיה שהייתה עז אז בשליטתו, כך שהצליח לקיים את הבטחתו לצרף את נורווגיה לשוודיה.
בשנת 1814 נכנסו בעלי הברית הצבאית לצרפת הכבושה ואיתם המרשל ברנדוט – שנקרא כעת קרל ה-14 יוהאן. הצרפתים לא שכחו שלחם נגדם ולכן סירבו למנות אותו לנשיא ומושל צרפת.
באותה שנה התכנס בווינה קונגרס מדינות 'הברית הקדושה' שלחמו נגד נפוליאון. מלך פרוסיה, קיסר אוסטריה והצאר הרוסי לא ראו בעין יפה את יורש העצר הצרפתי לשעבר, אך קיבלו אותו בחוסר ברירה.


מנעמי השילטון השוודי
החודשים חלפו ומלך שוודיה ונורווגיה קרל ה-14 יוהאן נכנס לשגרת השלטון. את יומו היה מתחיל בשעה עשר וחצי בבוקר, אך נהג להישאר במיטה עד 12 בצהריים ובמשך כל השעות הללו היה קורא וחותם על מסמכים. לקרוביו ואנשי חצרו אמר כי "מלך שוודיה אינו אלא מכונה של חתימות."
בשעה 12:30 היה נכנס לחדר האמבטיה שם היה הספר המלכותי מטפל בשערו במשך שעתיים. אחרי שאכל מרק ושתה יין אדום, הלך לישיבת מועצת המדינה. את הערבים והלילות בילה בשיחות עם מקורביו, במשחקי ביליארד ובקריאה.

הוא היה בעל קשרים עם האצולה השוודית הגבוהה וגם לאחר 30 שנות מלוכה בשוודיה לא ידע לדבר לא שוודית ולא נורווגית ולכן הואשם שאינו לומד שוודית כדי שלא יוכל לדבר עם הליברלים ונציגי מעמד הפועלים, אלא רק עם בני האצילים והרוזנים שדיברו צרפתית.
עם השנים הפך מרפובליקני נלהב ואנטי מלוכני קנאי לריאקציונר, שמרן וימני. הוא טען שאין כל צורך בשינויי חוקה מתקדמים, אין צורך בהרחבת זכויות ההצבעה, העם רוצה רק שקט ושלווה וכל אופוזיציה – היא קשר נגד השלטון.
34 שנים מלך על שוודיה ונורווגיה, עד גיל 81. בניגוד לנהוג בתקופתו, הוא אסר על הקמת אנדרטאות בעודו בחיים וכמו כן ביטל את המנהג לנשק את ידי המלך.
דזירה אישתו לא הייתה איתו שנים רבות. היא התאהבה בראש ממשלת צרפת רישלייה שלא החזיר לה אהבה. רק כאשר נפטר רישלייה ב-1822 עברה לשוודיה לחיות לצד בעלה.

בשנת 1838 ביטל קרל ה-14 יוהאן את כל ההגבלות על קיום אורח חיים יהודים בשוודיה והפך למעשה את היהודים לאזרחים שווי זכויות. יהודי נורווגיה נאלצו לחכות עד שנת 1851 - בימי מלכות בנו – אז קיבלו גם הם זכויות אזרחיות.


תרומתו לעיצוב מדיניות שוודיה עד ימינו

היסטוריון שוודי אמר עליו כי:

"הגנרל הזה היה חכם ומנוסה מספיק כדי למנוע משוודיה כל רוח של נקמנות ולתעל אותה אל הניטרליות. אפשר להגיד שהודות למייסד שושלת ברנדוט שיחקה ומשחקת שוודיה את התפקיד שנתן לה את הכבוד והיוקרה בעולם של היום."

מי עומד מאחורי גירוש ספרד? / תיאוריה חדשה-ישנה על הגירוש



גירוש יהודי ספרד בשנת 1492 ראוי להיחשב כאירוע עולמי. ראשית, מפני שהיהודים התפזרו בחלקים גדולים של העולם מטורקיה ומזרח אירופה ועד צפון אפריקה והשפיעו על מהלך ההיסטוריה המקומית בכל מקום שאליו הגיעו, אך יותר מכך - מפני שהגירוש סימן את תחילת שקיעתה של האימפריה הספרדית ולכך הייתה השפעה עצומה על ההיסטוריה הכלל עולמית.

מי הרוויח מגירוש היהודים מספרד?
התפיסה הרווחת היא שגירוש ספרד נבע מקנאות קתולית של המלכה איזבלה ובעלה המלך פרדיננד כנגד הכופרים היהודים שאחראים למותו של ישו.
אך תפיסה זו איננה מסתדרת עם ההיגיון הפוליטי הפשוט שכן המלך והמלכה למעשה גירשו מספרד את רובה של השכבה המשכילה של האוכלוסייה, השכבה העשירה - זו שעסקה במסחר, במשפטים, ברפואה. ללא שכבה בורגנית זו המדינה הספרדית נותרה בעיקר עם השכבה החקלאית הענייה, ועם שכבת המנגנון הקתולי - כמרים ובישופים שאינם תורמים דבר לכלכלה ולמסחר המקומי.

מבחינה זו הגירוש הוא בניגוד מוחלט לאינטרס של כל חצר מלכותית באשר היא, בוודאי באימפריה עצומה כמו זו של הכתר הספרדי.

המלך פרדיננד והמלכה איזבלה - האם הם רצו בגירוש?


בשנת 1973 פרסם ההיסטוריון היהודי - אמריקני סטפן הליצ'ר (Stephen haliczer) במגזין American historical review מחקר ששינה לחלוטין את ההשקפה על הגורמים והמניעים האמיתיים שהביאו לגירוש ספרד. 

תיאורה חדשה על הגורמים האמיתיים לגירוש
ננסה לעקוב אחר השתלשלות העניינים באימפריה הספרדית כדי להבין מי יכול היה לעמוד מאחורי הגירוש ומי היה עשוי להרוויח מממנו, על פי הצעתו של הליצ'ר.

קודם כל, נחזור להתחלה:
ב- 30 למרץ 1492 יצא מתחת לידם של פרדיננד השני מלך אראגון (Fernando de Aragón) והמלכה איזבלה הראשונה (Isabel I de Castilla) צו מלכותי המורה לכל היהודים בתחומי ספרד שעליהם לעזוב את הממלכה בתוך שלושה חודשים. ההסבר הרשמי, על פי הצו – המגע בין יהודים לנוצרים מביא לנטישת הדת הנוצרית ולהמרת דת אצל חלקים מהאוכלוסייה הנוצרית.

בשלב זה יש לשאול - האם באמת הייתה תופעה של נטישת הדת הנוצרית?  האם בכלל הייתה המרת דת מנצרות ליהדות בתקופה הזו?  או שאולי ההסבר הפורמלי שפורט בצו המלכותי איננו אמיתי, והוא רק כסות למניע נסתר?

כמאה שנה לפני כן, בשנת 1391 שטף גל אנטישמי את ספרד. קהילות יהודיות רבות נפגעו, רבים הומתו ונטבחו, אבל אפילו גל פרעות קשה זה לא הביא לגירוש כלל היהודים מספרד. אם כן, מה השתנה ב-1492?  מה גרם לגירוש הפתאומי של היהודים?


מצב הממלכה בימיהם של פרדיננד ואיזבלה
בשנים שלפני תקופתם של פרדיננד ואיזבלה, כוחו של השלטון המלכותי הספרדי בתוך גבולות ספרד היה מוגבל.
בערים הגדולות התקיים שלטון מקומי חזק של האוליגרכיה המקומית העשירה. במרחבים הכפריים והחקלאיים שלטו אצילים מקומיים שהרשו לעצמם פעמים רבות לא לציית לצווים המלכותיים בנושא תשלומי מיסים או אספקת כוח אדם לצבא האימפריה.

תקופת מלכותם של פרדיננד ואיזבלה הצטיינה בחיזוק השלטון המרכזי, המלכותי, הבירוקרטי, על חשבון מרכזי השלטון הכפריים והעירוניים. בכל איזור, בכל עיר או מרכז כפרי משמעותי חיו ופעלו נציגים של חצר המלוכה שדאגו ליישם את הצווים המלכותיים ולדווח לחצר המלכות הספרדית על כל הפרה של פקודות המלך. 

אבל, יחד עם זאת, המלך והמלכה היו חייבים לפעול בתבונה פוליטית רבה כדי לשמור על שיתוף פעולה והסכמה עם הבורגנות העירונית האוליגרכית כיוון שמירב הכוח הפיננסי, האינטלקטואלי, האנושי נמצא בערים הגדולות ובלעדיה לא הייתה אפשרות לממן את המסעות לגילוי העולם וגם לא את המלחמות הבלתי פוסקות נגד הכיבוש המוסלמי בדרום ספרד.

רק בתמיכתן הכספית של הערים, יכלו פרדיננד ואיזבלה לנצח את המלחמה נגד פורטוגל ואת המלחמה נגד המוסלמים בגרנדה.


היהודים החדשים בספרד בדור שלפני הגירוש
אחד ההבדלים המרכזיים בין החברה הספרדית לבין החברה בשאר מדינות אירופה הוא שבספרד - מנהיגי הערים הספרדיות, השכבה החזקה, המשכילה והעשירה ביותר בכל עיר - היו מראנוס - יהודים לשעבר שנקרא בפי כל 'נוצרים חדשים'.

אחרי הפרעות של 1391 התנצרו המוני יהודים מן השכבה המשכילה, העשירה, של החברה היהודית. הם התנצרו תחילה בשביל לשרוד ולאחר מכן גם בשביל להתקדם, לצבור השפעה וכוח. עד אמצע המאה ה-15 רוב הבישופים הספרדיים היו ממוצא יהודי. 150 המשפחות האצילות של פורטוגל – כולן היו ממוצא יהודי, כולל השושלת המלכותית שבדמה היה מעורב דם יהודי. 

עד סוף המאה ה-15 משקלם של הנוצרים החדשים היה ראשון בחשיבותו במינהלה של ממלכת קסטיליה וממלכת אראגון. שום שכבה אחרת לא יכלה להחליף אותם בתחום המשפט והמינהל.

דוגמאות רבות ליהודים מומרים שהיו בעלי קריירות משגשגות מובאות בספרו של הבישוף לוציאנו סראנו על הנוצרים החדשים, וכך הוא כותב לדוגמא על ר' שלמה הלוי מבורגוס, או בשמו החדש - פבלו דה סנטה מריה:

"הוא ייסד ישיבה בצפון ספרד ונהיה הרב הראשי של בורגוס. לאחר מכן התנצר בשנת 1390 ונהיה לבישוף של קרתגנה ואח"כ לבישוף של בורגוס וגם הוריש את המשרה הזו לבנו הצעיר אלונזו. בנו בכורו – גונזאלו – נהיה הבישוף של הערים סיגוואנצה, אסטוריה ועוד.
הרב לשעבר היה גם חבר מועצת המלך ולאחר שהיה לידידו האישי של האפיפיור בנדיקטוס ה-13 מונה גם לשגריר של האפיפיור."


האוליגרכיה העירונית כולה – בעלת הכסף, הקשרים וההשפעה הייתה כולה יהודית לשעבר, יהודים שהתנצרו – קונברסוס, והם היו האוליגרכים המקומיים בכל עיר ובכל מרכז כפרי. אי אפשר היה להגיע לעיר, לגייס כסף בעיר, לגייס חיילים מן העיר בלי לעבור דרכם.  כדי לסבר את האוזן עד כמה הייתה התרומה העירונית למלחמה הכרחית - הערים סיפקו שני שליש (!) של כוחות החי"ר במלחמה.

אם כן,  המלחמה הספרדית בפורטוגל וכן המלחמה במוסלמים הייתה תלויה באוליגרכיה העירונית – בכספה, בכישרונות שלה, והיא – האוליגרכיה הזו - הייתה כולה של מראנוס – יהודים מומרים - 'נוצרים חדשים'.

הם - האוליגרכים העירוניים - אותם יהודים לשעבר שהמירו את דתם - ניסו כל הזמן להקטין את כוחו של הקוריחידור - הנציג המקומי מטעם המלך - כדי לשמר את ההשפעה שלהם כשליטים מקומיים. 

הקונברסוס והאינקוויזיציה הספרדית
הנוצרים החדשים, שהיו יהודים לשעבר, היו רגישים מאוד ללחץ הנוצרים הישנים, המקוריים.

הנוצרים המקוריים טענו כל העת שלא ייתכן שבכל תפקידי ההנהגה בערים נמצאים נוצרים חדשים. הם טענו שיש לסלק את הנוצרים החדשים (הקונברסוס) מכל תפקיד ממלכתי. הנוצרים החדשים, לכן, הרגישו לחץ גדול להוכיח שהם נוצרים טובים לפחות כמו הנוצרים המקוריים ואפילו יותר מכך.

בשנת 1478 הוקם מוסד חדש בעולם– האינקוויזיציה הספרדית שמטרתה הייתה להילחם בתופעות שוליים בתוך החברה הנוצרית הקתולית. האינקוויזיציה הספרדית לא פעלה בכלל נגד יהודים אלא אך ורק נגד המומרים - הנוצרים החדשים - שנחשדו כל הזמן בכך שהם ממשיכים לשמור על יהדותם בסתר.

ההיסטוריון הליצ'ר כותב כי:

"האינקוויזיציה קיבלה הלשנות בעילום שם. היא סירבה לגלות מי היו העדים שהאשימו את הנאשם ולמעשה מנעה מהנאשם להוכיח את חפותו.
היא יכלה להחרים את רכושו של כל נוצרי חדש שהלשינו עליו, להרוס את הקריירה שלו, להרוס אותו ואת משפחתו וגם להעלות אותו על המוקד."

האינקוויזיציה הספרדית - מוסד עינויים ללא אח ורע בהיסטוריה
האינקוויזיצה הספרדית - לא פעלה באופן ישיר נגד יהודים
L

יחס הקונברסוס לקהילות שלא המירו את דתן
הנוצרים החדשים נמצאו במצב זה בסכנה איומה לכוחם, לרכושם, וגם לחייהם. ובאותן ערים שבהן גרו ושלטו היהודים המומרים, המשיכו לגור גם אחיהם וקרובי משפחתם שנשארו יהודים.
לכן, הנוצרים החדשים נמצאו למעשה כל הזמן בסכנה שימשיכו לקשר אותם אל בני המשפחות שלהם שגרו באותה עיר ובערים הסמוכות שלא התנצרו ובעקבות הקשר ביניהם ימשיכו להאשים אותם שהם לא נוצרים אמיתיים. 

כדי להציל את עצמם ולהוכיח עד כמה הם נאמנים לדת הנוצרית היו הנוצרים החדשים שעברו בלב שלם אל הנצרות מלשינים על האנוסים – אותם יהודים שעברו לנצרות רק למראית עין אך בסתר ליבם נשארו נאמנים ליהודים.

הם - היהודים המומרים שהיו נוצרים חדשים - הקריבו את היהודים האנוסים על מזבח האינקוויזיציה הספרדית, כדי להציל את עצמם מאישומי השווא של אותה אינקוויזיציה בדיוק.

בתריסר השנים הראשונות לפעילותה האינקוויזיציה דנה כ-13,000 נוצרים חדשים. ההמון, האנשים הפשוטים שלא רצו באמת להמיר את דתם לנצרות והמשיכו לשמור על יהודתם בסתר, הם אלו שנזרקו לציפורני האינקוויזיציה. לעומתם, האוליגרכיות הצליחו להחזיק מעמד ולעיתים אף למנוע את כניסת האינקוויזיציה לעריהן.

ולאחר שהלשינו על האנוסים ומסרו אותם לידי האינקוויזיציה, פנו הנוצרים החדשים אל עבר היהודים שהאינקוויזיציה כלל לא הייתה מוסמכת לחקור ולהעמיד לדין - היהודים ששמרו על דתם.  לפי התיאורה של הליצ'ר, הם - הנוצרים החדשים - הפעילו לחץ מאסיבי על המלך פרדיננד והמלכה איזבלה להיפטר מהיהודים המקוריים הללו, שבגללם המשיכו כל הזמן לחשוד גם בהם עצמם שהם אינם נוצרים כשרים.

מבחינה זו, נוכחותם של הידוים המקוריים בספרד, הייתה סכנה איומה לכוחם, לרכושם ולחייהם של הנוצרים החדשים שהיו במרכזי הכוח והשלטון, ולכן לא נותרה להם ברירה אלא לדרוש את גירושם של היהודים הללו משטח ספרד.


הקונברסוס וגירוש ספרד
כיוון שהמלך פרדיננד והמלכה איזבלה היו חייבים את תמיכתם הפעילה של האוליגרכים העירוניים - הנוצרים החדשים, לא הייתה להם אפשרות להחזיק מעמד מול דרישתם של הנוצרים החדשים לגרש את היהודים מספרד. ללא כספה של האוליגרכיה לא היה סיכוי לנצח את פורטוגל ואת המוסלמים בגרנדה וגם לא לממן את מסעותיו של קולומבוס לגילוי העולם.

לפי תיאורה זו, כפי שמציג אותה פרופ' הליצ'ר, המלך והמלכה לא היו מעוניינים בגירוש, אך נאלצו להסכים לו כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות והמלחמתיות. והידיים שחתמו על צו הגירוש, הם אלו שחתמו למעשה על תחילת שקיעתה של האימפריה הספרדית, שגירשה מתוכה את השכבה המשכילה, העשירה והאינטלקטואלית ביותר שחיה בקירבה אי פעם.

בדור שאחרי הגירוש יקומו מרכזים יהודיים תוססים בטורקיה, בהולנד, במרוקו, באלג'יר, באנגליה ובמדינות נוספות - והן יהוו את חוד החנית של המסחר, של המשפט, של התרבות והעושר בדורות שלאחר מכן.

גירוש היהודים - שילוב של אכזריות ואיוולת בלתי נתפסת.
גירוש היהודים - תחילתה של שקיעת האימפריה הספרדית